בב"נ 17024-04-16 ועדה מקומית לתכנון מרום הגליל נ' פרדון ואח'

1.בפני בקשת המשיבים לביטול צו הפסקה שיפוטי מיום 10.4.16 ולחילופין להארכת המועד להשהייתו. יודגש כי דיון בבקשה לביטול הצו, כבר התקיים ולמעשה בבקשה זו עותרים המבקשים לשנות מההסכמה אליה הגיעו הצדדים.

בתאריך 10.4.16,ניתן צו הפסקה שיפוטי וצו למניעת פעולות במעמד צד אחד וזאת לפי סעיפים 239 ו 246 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה (להלן: "החוק"),ביחס לבניית יחידת דיור ובריכת שחיה ,שפרטיהם כמפורט בצו וכן ביחס לשימוש ב 3 יחידות דיור, תוספת בניה ו4 בריכות שחיה הכל כמפורט בצו.

2.המשיבים הגישו ביום 9.5.16 בקשה לביטול הצו ובדיון שנקבע והתקיים בבקשתם ביום 29.5.16,הגיעו הצדדים להסכמות כי "הצו יעמוד בתוקפו ביחס ליחידת הדיור הרביעית, אשר נבנתה לאחרונה וכן ביחס לבריכות השחיה. ביחס לשלושת יחידות הדיור הנוספות ומאחר שמדובר בבניה שבוצעה לפני למעלה משלוש שנים, הצו יבוטל ביחס לעבודות בניה. ביחס לצו השיפוטי האוסר על השימוש בשלושת הצימרים הנ"ל, הצו יושהה לתקופה של 90 יום, במהלכן יפעלו המבקשים להוצאת היתר בניה".הסכמות אלו קיבלו תוקף של החלטה.

3.ביום 30.8.16 הגישו המשיבים בקשה זו שבפני בטענה כי פעלו בהתאם להסכמות והגישו בקשה למתן לגיטמציה לכל המבנים נשוא הצו ואולם, בשל שיקולים זרים סירבו במזכירות המבקשת גם הפעם,כבעבר,לדון בבקשה.

המבקשת התנגדה לבקשה וטענה כי הבקשה לא הוגשה בהתאם לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207 לחוק) תשס"ט ולכן דין הבקשה להימחק על הסף. לגוף הבקשה נטען כי מאז 2013 לא הוגשה כל בקשה חדשה להיתר וכי לפני ימים אחדים הוגשה רק בקשה למידע תכנוני כצעד מקדים לבקשה להיתר. עוד נטען כי ע"פ התכנית החלה על המקרקעין, מותר לבנות רק עד 4 מבנים במגרש ובמגרש קיימים 5 מבנים. כן נטען כי הבריכות חורגות מקווי בניין וחלקן אף מגבולות המגרש ולאור האמור, גם אם תוגש בקשה להיתר, לא ניתן יהיה לאשרה. עוד הפנתה המבקשת לתכלית החוק המחייבת ביצוע צווים במועדם.

בתשובתם לתגובת המבקשת, הפנו המשיבים גם לטענת אכיפה בררנית בשל כך שלטענתם, הינם היחידים במושב כנגדם הוצא צו כגון דא ועתרו לקיום דיון נוסף בבקשה לביטול הצו.

4.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות, אם כי לפנים משורת הדין ועל מנת ליתן למשיבים שהות לפתוח בהליך המתאים, ככל שלטענתם בקשתם לא מטופלת בזדון, יושהה הצו לתקופה של 40 יום בלבד.

ראשית אציין כי לא מצאתי רלוונטיות בטענות המבקשת לעניין אופן הגשת הבקשה, שכן התקנות אליהן הפנתה מתייחסות לצווים שניתנו במסגרת הרשעה ולא ביחס לצווים דוגמת הצו שבענייננו.

יחד עם זאת, ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים קיבלו תוקף של החלטה ולא מצאתי כי קיים טעם שבדין המאפשר שינוי החלטה זו ופגיעה בעקרון סופיות הדיון. וראה בעניין דברי ביה"מ אותם מצאתי יפים לענייננו בבב"נ (ב"ש)35817-10-14 אבו קוידר נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה מחוז דרום:

"בבקשה חפצה המבקשת לשנות החלטה שיפוטית, שעיגנה הסכמה, פרי רצונם החופשי של הצדדים, כמו היה עיקרון סופיות הדיון, דוקטרינה לא מחייבת. לא ראוי בעיניי כי הסכמה דיונית, אשר קיבלה תוקף של החלטה, תוקע על נקלה, בדרך של הגשת בקשה כללית בטיבה. אם לא נאמר כן, נימצא מסכלים את אלמנט הסופיות במשפט. ראה והשווה דבריו של הנשיא זוסמן בע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא(1), 29, 35-36; ע"א 351/82 נעמי אילון ואח' נגד עו"ד מ. אסטרייכר ואח', פ"ד מא (2), 673, 678-679.....לאמור. מתוך הכתוב עולה על פניו כי המשיבה לא הייתה מצרפת הסכמתה לדחיית מועד ביצוע צו ההריסה, אילו ידעה כי המבקשת תגיש בקשה נוספת לדחיית מועד ביצוע צו ההריסה. בנסיבות אלה, היעתרות לבקשה הנוכחית, במתכונתה, סותרת את עיקרון סופיות הדיון, מהיבט אחר, מזה הנזכר".

גם במקרה דנן, המדובר בהסכמה שקיבלה תוקף של החלטה וסיימה את הדיון בהליך זה. ברי כי אילו ידעה המבקשת שתוגש בקשה כגון דא המבקשת לשנות מההסכמות בדיעבד ולאחר שנסתיימה תקופת השהיית צו איסור השימוש ,לא הייתה מסכימה להסכמות והייתה עומדת על תוקפו של הצו במלואו, כבר במועד הדיון.