בב"נ 1100-11-14 מדינת ישראל נ' אלסעוד

בהתאם להוראת תקנה 2(א)(1) לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי) התש"ע-2010 (להלן: "התקנות") על המבקש לפרט מהי זכותו המוכרת במבנה, נשוא צו ההריסה, כמצוות נוסח התוספת הראשונה לתקנות.

המבקש טוען כי זכותו במקרקעין מבוססת על רשות שקיבל מ"מנהלת הבדואים" להחזיק בשטח, וכי "הרשות ניתנה בעל פה על ידי נציגי הרשות, עד אשר יימצא למשפחה פתרון של קבע" (ס' 3-4 לבקשה). כן נטען כי המבקש ובני משפחתו יושבים בקרקע שנים רבות, וכי העדר התנגדות הרשויות לישיבתם במקרקעין, "משמעה כי למבקש רשות לשבת במקרקעין" (ס' 5 לבקשה).

ואולם, בהתאם להלכה הפסוקה, זכותו של אדם להתנגד לצו ההריסה, אינה צומחת מעצם ישיבתו במקרקעין או משימושו בהם. על המבקש להצביע על זכות מוכרת, וזאת לא ראיתי.

יתר על כן. מעבר לעובדה שלא צורפו ראיות קונקרטיות בדבר הבטחה נטענת מצד נציגי "מנהלת הבדואים", הרי אף אילו היה המבקש מוכיח כאמור, לא היה בכך כדי לסייע בידו, הן בשל העובדה כי אין בהבטחה כדי לייצר מסד לרכישת זכות מוכרת במקרקעין והן בשל העובדה כי אין בכוחה של "מנהלת הבדואים" להעניק למאן דהו אפשרות לבנות בניגוד להוראות חוק התכנון והבניה, והתקנות מכוחו.

בהקשר זה יפים דבריו של בית המשפט העליון:

"לגבי הבטחות בעל פה שנטענו, הדעת נותנת כי אילו היה יסוד מוצק לכך,  היו דואגים המבקשים לאשש את ראיותיהם דרך חומרים שבתיקי המינהל או מסמכים כלשהם; קשה להלום, כי תבוסס הבטחה שלטונית על אמירה כי פקיד מדינה מבטיח בהבל פה - ואין המדובר בימי ראשית המדינה אלא כעבור שנים רבות - כשצריך היה להיות ברור שקרקעות מדינה אינן ניתנות בדרך זו" (רע"א 11889/04 אזברגה נ' מדינת ישראל).

מכל מקום, פשיטא כי הבטחה כנטען ניגפת אל מול הוראות חוק התכנון והבניה, "שאם לא תאמר כן, כל מי שיבנה בנייה בלתי חוקית על קרקע שאין לו כל זכות בה, יהא רשאי לבוא ולטעון טענותיו כנגד הרשויות" (ע"פ 5378/08 אלמיטל פוזי נ' מדינת ישראל – פורסם במאגרים).

לאור האמור, ספק אם יש מקום להיזקק ליתר טענות המבקש, שכן, הוכחת הזכות במקרקעין מהווה תנאי מקדמי, בלתו אין, לכך שביהמ"ש ייעתר לפתוח דלתות היכלו על מנת לשמוע טענות בעניין בקשה לביטול צו הריסה מנהלי. ראה והשווה: פרשת אלמיטל פוזי הנזכרת.

על פי הוראות תקנה 6 לתקנות הנ"ל, ביהמ"ש לא ידון בבקשה שלא התקיימו בה התנאים הקבועים בתקנות, אלא מנימוקים מיוחדים שירשמו.

זאת ועוד. על פניו, המבקש אינו מכחד כי אין היתר בניה למבנה נשוא הבקשה, אלא שלטענתו ביצוע הצו אינו דרוש למניעת עובדה מוגמרת, מאחר שהמבנה קיים "מזה שנים רבות" (ס' 7 לבקשה), אך באסמכתא היחידה שצורפה בנדון - נספח ג' לבקשה - לא ניתן לראות ולא כלום. נוכח העילות המצומצמות והמוגדרות לביטול צו הריסה מנהלי, ברי כי לא ניתן להסתפק בהעלאת טענה בעלמא, שאינה מגובה בתימוכין.