בבל נ' מדינת ישראל

החלטה

לפני בקשה לביטול או קיצור הודעת אי שימוש ברכב.

המבקש 1 הוא עוסק מורשה העובד עם חברת הטלוויזיה בלווין YES. מבקש 2 מועסק על ידי המבקש 1. במסגרת עבודתו של המבקש 2 התיר לו המבקש 1 לנהוג ברכב המשמש לעיסוקו. רכב זה הושכר, כעולה מטיעוני הצדדים, מחברת השכרה.

ברגיל, נהג מבקש 2 לעשות שימוש ברכב המבקש 1, במשך שעות העבודה תוך החזרתו לרשות המבקש 1 בתום יום העבודה. במועד מסוים הותיר המבקש 1 את הרכב אצל המבקש 2, לדבריו באופן "חד פעמי" לימים שישי-שבת. המבקש 2, שאותה עת עבד כחצי שנה אצל מבקש 1, נהג לכאורה ברכב כשהוא בגילופין. בגין כך הוצאה הודעת איסור שימוש ברכב שאותה תוקף המבקש 1 בהליך זה.

לטענת המבקש1 , הוא הזהיר את מבקש 2 לבל ינהג שיכור ברכב, אם כי הטעים כי אין לו יכולת בקרה או מעקב אחר פעולותיו של מבקש 2. לטענתו, הוא אומר למבקש 2 תמיד "להיזהר". בטיעונו ציין ב"כ המבקשים כי הוא מסכים לקיומן של ראיות לכאורה בעניין אשמתו של מבקש 2 וכי הוא אינו חולק על המסוכנות הנשקפת ממי שנוהג בכלי רכב בהיותו, לכאורה, שיכור. עם זאת, מציין ב"כ המבקשים כי מבקש 1 עשה כל שביכולתו על מנת למנוע את העבירה ומשלא עלה בידו – אין מקום להותיר את השבתת הרכב על כנה ולמצער יש לקצר את תקופתה.

דיון

סעיף 57(א)(2) לפקודת התעבורה מסמיך קצין משטרה להשבית רכב למשך 30 יום אם היה לו יסוד להניח כי יוגש נגד הנהג כתב אישום שעניינו אחת העבירות הקבועות בתוספת השביעית לפקודת התעבורה. על מנת לבטל הודעת איסור שימוש כזו נדרש בעל הרכב להראות אחת מאלה: ראשית, כי הרכב נלקח ממנו שלא בידיעתו או בהסכמתו. שנית, "מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב, ובעל הרכב עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה ...".

אפתח ואומר כי ספק אם המבקש 1 הוא בעל מעמד בהליך זה שכן לכאורה הוא אינו "בעל הרכב" אלא חברת השכרה היא בעלת הרכב וככזו לה – ולה בלבד - יש מעמד במסגרת בקשה זו. וודאי שלמבקש 2 – נהג הרכב בעת ביצוע העבירה לכאורה – אין כל מעמד בבקשה דנא. ברם, הצדדים לא התייחסו בטענותיהם לעניין זה ועל כן לא מצאתי לנכון להכריע את הדין לפיו, מה עוד ששוכנעתי מטענות הצדדים כי גם אילו היה למבקש 1 מעמד בהליך זה הרי שדין בקשתו להידחות, כמפורט להלן.

אין חולק כי הרכב ניתן למבקש 2 על ידי מבקש 1 כך שהחלופה הראשונה לעיל אינה ישימה. ב"כ המבקשים ממקד טיעונו בהתקיימותה של החלופה השנייה, היינו הוא מבקש להראות כי מבקש 2 פעל בניגוד להוראותיו של מבקש 1 (וזאת בהנחה וניתן לראות בו לצורך ענייננו כ-"בעל הרכב") וכי מבקש 1 עשה "כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה". לצורך הדיון מוכן אני להניח, מבלי לפסוק, כי המבקש 1 אכן הזהיר את המבקש 2 לבל ינהג בשכרות כך שהמבקש 2 פעל בניגוד להוראותיו של המבקש 1. ואולם בכך אין די. על מבקש 1 להוסיף ולהראות כי עשה "כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה". בנקודה זו, לצערי, עלי לקבוע כי לא שוכנעתי כי המבקש 1 אכן עשה כל שביכולתו למנוע את העבירה. המבקש 2 הוא אדם צעיר, כבן 24. המבקש 1 הותיר, באופן חריג, את הרכב ברשותו של המבקש 2 למשך שישי שבת – ימים העשויים להיות מועדים לפורענות בשל בילוי ושתיית אלכוהול שמתלווית אליהם נהיגה - תוך שידע, יש להניח, כי הרכב לא יישאר בחנייה כאבן שאין לה הופכין אלא יעשה בו שימוש לצרכיו של המבקש 2 (שאם לא כן לא היה טעם להזהיר את המבקש 2 לבל ישתה אלכוהול וינהג). המבקש 1 טוען כי הזהיר את מבקש 2 לבל ינהג שיכור ברכב. גם אם נראה באזהרה זו כאזהרה ספציפית ולא אזהרה כללית כמו אזהרה "לנהוג כחוק ולא לבצע עבירות" עדיין לא ניתן לראות במבקש 1 כמי שיצא ידי חובה לעשות "כל שביכולתו" למנוע את העבירה. בימ"ש העליון קבע באחת הפרשות, למשל, כי דרישה לוודא כי יהיה נהג תורן שלא שתה לפני מסירת החזקה ברכב אינה דרישה בלתי סבירה והיא אף ראויה בהתחשב ברף הגבוה שנדרש המבקש 1 לצלוח לצורכי בקשה זו (ראו: רע"פ 1286/11 אמברם נ' מ"י ( לא פורסם, 16.10.12). ללא וידוא כי אם ישתה מבקש 2 אלכוהול יהיה אדם אחר שיוכל לנהוג ברכב לא ניתן לומר כי במקרה זה יצא המבקש 1 ידי חובתו. אם כך באזהרה ביחס לשתיית אלכוהול הרי שלא כל שכן ביחס לאזהרה הכללית שהוזהר המבקש 2 על ידי מבקש 1. באזהרה כללית אין די ואין בה כדי להוציא את מבקש 1 ידי חובתו להראות כי עשה כל שניתן למנוע ביצוע העבירה.

אין כל ספק כי תוצאת הדברים הינה בניגוד לרצונו ולמורת רוחו של מבקש 1. ייתכן גם, כי למבקש 1 לא הייתה שליטה ובקרה על פעולותיו של מבקש 2 כפי שציין בדיון. עם זאת, גם עובדה זו, אם אכן עובדה היא, לא פוטרת מאחריות את המבקש 1. יפים לעניין זה דברי כב' השופט טננבוים: "ברור כמובן ששום מעביד איננו מעוניין כי עובדו יסתבך בנהיגה בשכרות. במיוחד לא כשהרכב שייך למעביד. באותה צורה, אין ספק ששום בעל רכב איננו מעוניין כי הנוהג ברכבו ינהג שיכור. איזה יתרון יצמח לבעל הרכב מכך? ברור לכן שהוא מתנגד. אולם, החברה יכלה פשוט לא לתת את הרכב לעובד. מתן הרכב לעובד הוא הטבה ששכרה בצידה למעביד. לא לחינם נותנים המעבידים רכב לעובדים. ממילא, צריכים הם לקחת בחשבון את אפשרויות הנזק שייגרם להם על ידי נהגים לא מהוגנים." (ב"ש (י-ם) 919/08 הוט טלקום נ' מ"י ( לא פורסם, 6.7.08)

8.לאור כל האמור לעיל אני דוחה את הבקשה.

ניתנה היום, כ"ז כסלו תשע"ד, 30 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.