פסק דין
העתירה שלפני עניינה סירוב המשיב ליתן אשרת א/5 לעותרת מס' 2, היא רעיית העותר 1, וזאת בהליך של "איחוד משפחות". אציין כבר עתה כי השאלה שלפני היא, אם נפל פגם באופן הטיפול בבקשת העותרים טרם כניסתו לתוקף של חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003 (להלן: החוק) , באופן המהווה "נסיבות מיוחדות" המצדיקות את שדרוג מעמדה של עותרת מס' 2, וזאת חרף הוראת החוק.
רקע ההליך שלפני
העותר 1 – מר בבישה – יליד 1928, עיוור מגיל 3. הוא התחתן בשנת 1961 ונולדו לו שלושה ילדים, בהם העותרת מס' 3, המאובחנת בתסמונת דאון. כל בני המשפחה הם אזרחי ישראל. משנת 1984 התגוררה משפחת בבישה במזרח ירושלים. בשנת 1996 נפטרה אם המשפחה ומר בבישה נותר אלמן. בהמשך הכיר את העותרת 2 (ילידת 1948) – שלימים נישאה לו (ביום 18.5.1997). גב' בבישה היא תושבת האיזור.
ביום 10.7.1997 הגישו העותרים בקשה לאיחוד משפחות. לטענתם, נאמר להם אז שהטיפול בבקשה יארך זמן מה. על מנת שלא להימצא מפירי חוק, הוסיפו העותרים, הם התגוררו בשנים 1997-2000 בבית חברים שבבית ג'אלה, תוך שלטענתם נשמר בית המשפחה במזרח העיר ירושלים. אלא שבסופו של יום, בקשתם סורבה מן הנימוק שלא הוכיחו מרכז חיים בישראל. משלא נענו פניות חוזרות של העותרים למשרדי המשיב, שכרו עורכת דין שתטפל בעניינם (עו"ד קשקוש) שפנתה בנדון למשיב. כן נעזרו ב"ארגון זכויות המיעוט הערבי" בנסיון לזרז את עניינם. החלטה המשנה את מצב הדברים - לא ניתנה. המשך הדברים היה כעבור מספר שנים – כאשר בשנת 2006 פנה בא כוח אחר מטעמם של העותרים אל המשיב בבקשה חדשה לאיחוד משפחות. בקשה זו צלחה במובן זה, שהבקשה אושרה והוחל בתהליך המדורג. במסגרתו, קיבלה גב' בבישה – וממשיכה לקבל – היתרי כניסה שנתיים (היתרי מת"ק). אלא שהעותרים סבורים כי נסיבות המקרה הן כאלו המצדיקות בשלב זה, ולאחר שהושלמה התקופה בהליך המדורג של שהייה בהיתרי כניסה זמניים, את שדרוג מעמדה של גב' בבישה לאשרת א/5, ומדוע?
טענות בעלי הדין
טוען ב"כ העותרים, כי בטיפול בבקשת איחוד המשפחות הראשונה - שהוגשה (בשנת 1997) נפל פגם בטיפולו של המשיב. זאת, שכן חלה טעות עובדתית ומשפטית. הטעות העובדתית היתה לפי הנטען, שהעותר 1 מר בבישה מעולם לא עזב את ירושלים והוא מתגורר בה למעלה מ – 30 שנה. שהותו בבית ג'אלה היתה רק בחלק מן הזמן ומכוח הנסיבות בהן כאזרח שומר חוק, הוא לא רצה כי רעייתו תשהה בתחומי ישראל בלא היתר כדין. טעות עובדתית זו הובילה גם לטעות משפטית של המשיב עת דחה את בקשת איחוד המשפחות הראשונה משנת 1997, בקביעה כי לא הוכח מרכז חיים. ממשיך ב"כ העותר וטוען, כי נסיבות אלו שלטעות, בצירוף פרק הזמן המשמעותי שחלף תוך הטיפול בבקשתם, מצדיק את החלת החריג שנפסק בעע"ם 8849/03 דופש נ' מנהל מינהל האוכלוסין (לא פורסם, 2.6.2008: להלן: פרשת דופש)). חריג זה, עניינו הנכונות של המשיב לשדרג מעמדו של מבקש בהליך של איחוד משפחות גם אם מעמדו לא שודרג לפני ה"מועד הקובע" שבחוק (12.5.2002). זאת, אם אי השדרוג נבע "מטעות או מחמת עיכוב בלתי מוצדק אשר נבע מן המשיב". לכך הוסיף ב"כ העותר את נסיבותיו ההומניטאריות החריגות של המקרה: את גילו מוגבלותו בראיה של מר בבישה; את מוגבלותה של בתו ואת היותה של גב' בבישה אפוטרופא לה, תוך שהיא מטפלת בה במסירות ותעשה כן גם בעתיד לבוא.
המשיב מתנגד לעתירה וסבור כי אין נסיבות המקרה כאלו הנכללות בחריג שנקבע בפרשת דופש וממילא על פי הוראת הדין, לא ניתן להושיט הסעד המבוקש לעותרים. טענות העותרים לטעות עובדתית ומשפטית ביחס להכרעה בבקשה הראשונה נטענות בשיהוי כבד ביותר, ולא ניתן להיזקק להן בעת הזו. בקשתם השניה לאיחוד משפחות – שאושרה – הינה משנת 2006, וממילא אין בכוחה כדי לאפשר שדרוג של מעמד העותרים נוכח הוראת סעיף 4(2) לחוק.
דיון והכרעה
עיינתי בחומר שלפני ובטענות בעלי הדין ומסקנתי היא כי דין העתירה להידחות. נקודת המוצא הינה הוראת סעיף 4(2) לחוק, לפיה רשאי אמנם מפקד האיזור ליתן היתר שהייה זמני בישראל לתושב שהגיש בקשה להתאזרחות או לרישון לישיבה בישראל לפני 12.5.2002 ואשר ביום תחילת החוק טרם ניתנה החלטה בעניינו, "ובלבד שלא תוענק לתושב כאמור, לפי הוראות פסקה זו, אזרחות לפי חוק האזרחות ולא יינתן לו רישיון לישיבת ארעי או לישיבת קבע, לפי חוק הכניסה לישראל". אכן, ברי מהוראת סעיף זה, שאין הוא מאפשר שדרוג מעמדה של גב' בבישה ככל שהדברים אמורים בבקשה השניה שהגישה לאיחוד משפחות (בשנת 2006). ממילא מתרכזות טענות העותר סביב תקופת הזמן שקדמה לחוק – והיא בקשת איחוד המשפחות הראשונה שהוגשה בשנת 1997, ובהתאם לחריג שבפרשת דופש.
אלא שההלכה שנקבעה בפרשת דופש קובעת שניתן יהיה לשדרג מעמדו של מבקש אשר מעמדו לא שודרג לפני המועד הקובע שבחוק. הנחת המוצא בפרשת דופש היא אפוא כי הליך איחוד המשפחות אושר, וכי השדרוג בין שלביו השונים של ההליך המדורג, לא נסתיים עוד טרם כניסת החוק לתוקף. מכל מקום, לשונו של סעיף 4(2) לחוק הינה כי "ביום תחילתו של חוק זה טרם ניתנה החלטה בעניינו". אלא שלא זה המקרה שלפני שכן אין חולק כי בקשת איחוד המשפחות הראשונה של העותרים סורבה. מעבר לכך, על סירוב זה לא עתרו העותרים והוא למעשה הפך לחלוט בחלוף הזמן כאשר הטענות בעניין הטעות שנפלה לכאורה בכל הנוגע למרכז החיים של העותרים בשנים 1997-2000, נגועות בשיהוי כבד בעת הזו. ממילא אין לראות בנסיבותיו של מקרה זה משום עיכוב בלתי מוצדק בהתנהלות המשיב.
אציין עוד, כי עמדת המשיב דאז לפיה העותר לא הראה מרכז חיים בישראל, באה לכאורה בשל הסתירה שעלתה באשר למקום מגוריו ממסמכים שהומצאו למשיב, והיא מצאה עיגון לכאורה בתכתובות השונות עם באי הכוח של העותר. ואכן, במכתב מאת בא כוחו של העותר מיום 23.1.2005 (נספח כ' לתשובה) צויין כי "אכן בחודש יוני 2000 סורבה בקשת האחמ"ש עקב אי מגורי מרשי בירושלים. מרשיי נמנעו באותו זמן מלגור בירושלים...". ודוק: לא נעלמה מעיני העובדה, העולה בבירור מן המסמכים השונים, כי עמדתו העקבית של העותר היתה כי שהייתו בבית ג'אלה נבעה מרצונו להימנע מהפרת החוק ושהות גב' בבישה בישראל בלא היתר. אלא שנסיבות אלו והטעמים שבצידם אירעו כאמור לפני כמעט 10 שנים ואין מקום במסגרת העתירה שלפני לבחון את שיקול הדעת שהופעל בשעתו, ואת הנסיבות העובדתיות המלאות שעל יסודן נתקבלה ההחלטה ההיא (ראו בג"ץ 5198/06 גיוסי נ' שר הפנים (לא פורסם, 17.12.2008), והשוו עת"מ (י-ם) 1140/06 זעאתרה נ' שר הפנים (30.11.2007), על נסיבותיו המיוחדות). הנתון הרלבנטי ביותר הוא, כאמור, העובדה שבקשת איחוד המשפחות הראשונה לא אושרה קודם לחוק אלא שניתנה בה החלטה שלילית; והעותרים לא השיגו עליה. ממילא, על פי הוראת החוק, לא ניתן בעת הזו לשדרג את מעמדה של גב' בבישה, גם לא לפי החריג שנקבע בפרשת דופש ובפסיקה אחרת שיישמה אותו, בה היו הנסיבות כאלו שהעותרים נכנסו להליך המדורג אלא שההליך לא הושלם והעתירה היתה לשדרוג כאמור (ראו עתמ (י-ם) 8436/08 סבאח נ' משרד הפנים (14.9.2008); עת"מ (י-ם) 8759/08 עראמין נ' משרד הפנים (5.11.2009); עת"מ 8228/08 חרבאווי נ' שר הפנים (1.3.2009)).
משזה החוק וזו הוראתו, דין העתירה להידחות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. אציין עם זאת, כי נסיבותיו ההומניטאריות של מקרה זו מצדיקות על פניו שקילה של בקשתם החלופית של העותרים בעתירה שלפני, והיא להקנות מעמד לגב' בבישה מכוח סעיף 3א1 לחוק ותוזכר גם טענתה לקבלת מעמד לפי סעיף 3ג לחוק. אלא שהטענות בנדון אינן מצויות בסמכותו העניינית של בית משפט זה, ולכן לא אביע בהן עמדה לגופו של עניין. למותר לציין, כי טענות העותרים בנדון – שמורות להם.
המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, י"ח אייר תש"ע, 02 מאי 2010, בהעדר הצדדים.