בבא נ' משרד האוצר/אגף החשב הכללי - ת"א

פסק דין

1.המערערת היא אשתו של שוטר לשעבר אשר בעת הגשת הערעור מרצה עונש מאסר.

2.המערערת מבקשת לערער על החלטת המשיב מיום 24.12.12 אשר קבע את קצבתה של המערערת ושל בתה בשיעור של 25.75% מהמשכורת הקובעת של הבעלה וזאת החל מיום 2.12.12, והחלטה זו בתוקף לתקופת מאסרו של בעלה של המערערת (להלן – ההחלטה).

בהודעת הערעור וכן בדיון בערעור המערערת טענה שהיא הוכרזה כפושטת רגל, שיש לה הוצאות בגין שכר דירה, היא אינה מקבלת אשראי מהבנקים והיא אינה מצליחה לעמוד בדרישות התשלום. למעשה, אין ביכולתה להתקיים מקצבה בשיעור של כרבע ממשכורתו של בעלה.

3.עמדת המשיב, הממונה על תשלום הגמלאות (להלן – הממונה) היא שלא נפל פגם בהחלטתו. בתגובת הממונה פורט הרקע העובדתי הרלוונטי: בעלה של המערערת פרש לגמלאות ביום 22.11.06 וביום 20.2.07 נשלחה אליו החלטת הממונה לפיה הוא זכאי לגמלה בשיעור 34.33% ממשכורתו הקובעת, החל מיום 23.11.06. ביום 4.3.12, בעקבות מאסרו של הבעל ושלילת גמלתו, נשלחה למערערת הודעה מעודכנת כי בהתאם לחוק, גמלתו של בעלה תופסק והיא רשאית לתבוע את הקצבה במקומו. המערערת הגישה תביעה ובעקבותיה ניתנה החלטת הממונה מיום 24.12.12, לפיה תשולם למערערת קצבה בשיעור 25.75% מהמשכורת הקובעת, שהיא למעשה 75% מהקצבה שנקבעה לבעלה של המערערת.

במישור המשפטי נטען כי הסמכות הנתונה לממונה לקבוע את שיעור הקצבה לפי סעיף 62(א) לחוק נתונה לשיקול דעתו של הממונה. הכלל על פיו נוהג הממונה הוא כי הגמלה לאלו שהעובד חייב בפרנסתם לא תעלה על שיעור החלק לו היו זכאים על פי סעיף 28(א) לחוק, הקובע קצבת פרישה לשאריו של הזכאי לקצבה. ביחס לזכאי לגמלה הנמצא במאסר, יש לבודד את חלקו בגמלה ובמקביל להעניק לבני המשפחה את חלק הגמלה אשר יספק בסבירות גבוהה את צורכיהם הכלכליים. הנוסחה היחידה המשקפת מצב זה קבועה בסעיף 28(א) לחוק, שעניינה קצבת שארים לזכאי שנפטר. מעבר לכך, תשלום מלוא הקצבה לאשה או בשיעור גבוה יותר מהשיעור על פי סעיף 28(א) לחוק, משמעו איון החלטה על שלילת הקצבה.

הממונה הוסיף וטען כי על פי הדין, בית הדין לא ימהר להחליף את שיקול דעתו בשיקול דעת הממונה, בהתאם למבחנים על פי המשפטי המנהלי והמערערת בהליך זה אינה מעלה נימוק המצדיק התערבות בהחלטה.

4.נציג הממונה לא התייצב לדיון שנקבע בערעור והצדדים הסכימו שפסק הדין יינתן על יסוד הטיעונים שהוגשו לתיק.

5.לאחר שחזרתי ועיינתי בטיעוני הצדדים אני סבורה כי דין הערעור להידחות. להלן יפורטו הנימוקים להחלטה זו.

א.החלטת הממונה ניתנה מכח סמכותו לפי סעיף 62(א) לחוק שירות המדינה (גמלאות)[נוסח משולב], תש"ל – 1970 (להלן – חוק הגמלאות), שזו לשונו -

"מקום שנשללה גמלה, כולה או מקצתה, מאדם או שהופסק לו תשלומה בהחלטת הממונה, רשאי הממונה להורות שתשולם, כולה או מקצתה, למי שהאדם חייב בפרנסתם; אולם אם נשללה גמלה מאדם עקב החלטת בית הדין למשמעת, לא יורה הממונה על תשלום כאמור אלא על פי המלצת בית הדין למשמעת."

ב.החלטת הממונה היא החלטה מנהלית ועל פי הדין, בית הדין לא יחליף את שיקול דעתו בשיקול דעת הרשות, אלא יבחן אם החלטת הרשות ניתנה בסמכות ובמתחם הסבירות של שיקול הדעת המנהלי (דב"ע לא/ 7-1 הניג – נציב שירות המדינה, פד"ע ב 225 (1971); דב"ע לט/ 7-10 אוארבך – הממונה על תשלום הגמלאות, פד"ע יא 357 (1980); דב"ע נד/ 3-120 שבח – עיריית תל אביב, פד"ע כו 395 (1994)).

ג.נימוקי הממונה והשיקולים שהביאו לקביעה כי הגמלה למערערת תהא בשיעור של 75% מהקצבה לבעלה, הובאו בעמדתו. כפי שהוסבר, מצד אחד נשקל צורכם של מי שהעובד חייב בפרנסתם ומאידך גיסא אין מקום לתוצאה לפיה לא יהא הבדל בין גובה הקצבה לעובד ובין גובה הקצבה לאלה שהוא חייב בפרנסתם (אחרת למעשה מדובר באיון של ההחלטה על שלילת קצבה). זאת במיוחד כאשר במקרה שבפני, בעלה של המערערת מרצה עונש מאסר, היינו הוצאות מחייתו השוטפת הן על קופת המדינה.

לדעתי, בנסיבות העניין, ההיקש שעורך הממונה בין הוראות סעיף 28(א) לחוק, הוא היקש סביר וראוי. על אף ההבדל הברור בין מאסר ובין פטירת עובד, הרי שמבחינת הוצאות המשפחה והבית (כלומר מי שהעובד חייב בפרנסתו), הדמיון עולה על ההבדל. בשני המקרים, הגמלה למי שהעובד חייב בפרנסתם או לשאריו היא חלק יחסי מהגמלה אותה היה מקבל העובד עצמו. בנוסף, בשני המקרים, קביעת הגמלה למשפחה כחלק יחסי מהגמלה לעובד/ הגמלאי, לוקחת בחשבון את העובדה שאין לבני המשפחה או השארים הוצאות בגין העובד/ הגמלאי (בין בשל פטירתו ובין בשל העובדה שהוא שוהה במאסר).

ד.לאמור לעיל יש להוסיף כי גובה הגמלה הוא פועל ישיר של גובה המשכורת הקובעת ושל תקופת השירות. מסיבה זו, העובדה שהמערערת מתקשה להתקיים מגמלה בסכום של כ – 2,500 ₪, אינה מהווה נימוק להתערבות בהחלטת הממונה.

6.סוף דבר – הערעור נדחה.

כיוון שמדובר בהליך מתחום הבטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ד סיוון תשע"ד, (22 יוני 2014), בהעדר הצדדים.