באר-שבע נ' זגדון

החלטה

לפני בקשה מתוקנת, בהתאם לסעיפים 212 ו- 213 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 [להלן: "החוק"], למתן צו הריסה ללא הרשעה כנגד מבנה שהוקם ללא היתר. המדובר הוא בסככה עשויה קונסטרוקציית מתכת ובד פלסטי בשטח כ- 35 מ"ר והמצוייה במדרחוב במקרקעין הידועים כרח' קק"ל 120 באר-שבע [להלן: "המבנה" או "הסככה"].

לטענת המבקשת, מדובר במבנה שהוקם שלא כחוק, וללא היתר בניה, והקמתו מהווה עבירה לפי סעיפים 145(א) ו- 204(א) לחוק, אלא שהעבירה עצמה התיישנה, ועל כן לא ניתן להעמיד את המשיבה לדין פלילי.

לטענת המשיבה, המבנה קיים מזה כ- 45 שנים, ומדובר בסככה שנועדה להצל על הבאים למסעדה שבמקום. המשיבה טענה כי בכל השנים אף אחד לא פנה אל המשפחה, והפניה נעשתה רק לאחר שבעלה ז"ל נפטר. לטענתה, היה לעסק רישיון עסק בעבר, כאשר העסק כלל את המבנה.

בנה של המשיבה הוסיף וטען כי לאחר פטירת אב המשפחה הם ניסו להשכיר את המקום אולם נוכח ריבוי העבריינים במקום לא ניתן להשכיר את המקום. לטענת המשיבה ובנה, העירייה ביקשה להוציא נוהל חדש לסככות ועל כן הוגשה התלונה כנגדם.

הראיות, והמסד העובדתי

התיק נקבע להוכחות.

מטעם המבקשת העיד מר איליה רבינוביץ, המשמש כמפקח בניה בעיריית באר-שבע [להלן: "המפקח"].

המפקח העיד כי ראה לראשונה את חריגת הבניה בחודש יולי 2004, ואז ראה את הסככה, אשר התברר לו מאוחר יותר, שנבנתה ללא היתר. המפקח הגיש תמונות שצילם מחודש דצמבר 2004 [ת/1].

עוד העיד המפקח כי מדובר בנכס המשמש לממכר פלאפל, וכן העיד על גודל חריגת הבניה (35 מ"ר) ועל כך שהסככה משמשת כמקום ישיבה עם שולחנות.

לטענת המפקח, הסכנה הטמונה בסככה היא שאין יודעים יכולתה לעמוד בעומסים הנדרשים, וכי עד היום לא הוגשה כל בקשה להסדרת חריגת הבניה. המפקח העיד כי בחודש יולי נשלחה התראה ובחודש אוגוסט הגיע מר יאיר זגדון (בנה של המשיבה) ומסר עדות. המפקח העיד כי אין היתר בניה למבנה.

בחקירתו הנגדית אישר המפקח כי הגיע למקום בעקבות הלשנה, וכי לא ידע על הסככה האמורה קודם לכן. המפקח אישר כי בגרסה שנמסרה לו על ידי בנה של המשיבה, נטען כי הסככה קיימת כבר 20 שנה.

המפקח אישר כי העירייה לא בדקה את יציבות המבנה וכי לא ידוע לו על תוכניות עתידיות לשיפוץ חזיתות במדרחוב.

עוד השיב המפקח, בחקירה נגדית, כי הסככה נמצאת במעבר ציבורי, אם כי אישר גם שקיימים עסקים אחרים העומדים באותו מעבר ציבורי, וכך גם פרגולות נוספות הקיימות במדרחוב וכי העירייה פועלת לאכיפת הוראות החוק גם בנוגע לסככות האחרות ללא היתר, הקיימות באזור.

המשיבה העידה אף היא.

לטענתה, הסככה והנכס כולו, שקיימים כבר כ- 30 שנים, נותרו לה לאחר פטירת בעלה, לצורך פרנסה. המשיבה טענה כי אם תוריד את הסככה, אף אחד לא יוכל לשבת ליד המסעדה, וזאת נוכח הציפורים והלכלוך במקום. המשיבה המשיכה וטענה כי במשך שנים רבות לא הגיע אף אחד מהעירייה לטעון כנגד אותה סככה.

המשיבה אינה מבינה במה שגתה ובמה פעלה בניגוד לחוק ולטענתה בסככה קיימים זכרונות בעלה.

המשיבה הגישה מכתב שקיבלה מיום 4.6.2009 שנכתב על ידי הגב' ציפי מוסקוביץ, מנהלת מדור מידע לרישוי עסקים בעיריית באר-שבע ועניינו הנכס הנדון. כעולה מהמסמך [מש/1, שהמבקשת הסכימה שיוגש כראיה לאמיתות תוכנו], בשנת 2002 הוגשה בקשה להיתר על תוספות הסככות, מחלקת רישוי בניה בדקה את התוכנית והעירה הערותיה, אלא שההערות לא תוקנו ועל כן הבקשה לא הובאה לדיון בועדת בניין ערים ולא ניתן היתר. עוד עולה מהמסמך, כי אם תוגש בקשה לרישיון עסק והתוספות עדיין יהיו קיימות, לא תתקבל הבקשה לרישוי עסק.

המשיבה הגישה מסמך נוסף, שעניינו אישור קונסטרוקטור [מש/2].

בחקירתה הנגדית, אישרה המשיבה שהנכס והמבנה בחזקתה ובבעלותה מאז נפטר בעלה בשנת 2003. היא אישרה שהיא עצמה לא הגישה כל בקשה לעירייה. לטענתה, היא משלמת שכירות על הנכס לחברה הכלכלית של עיריית באר-שבע.