החלטה
לפני בקשה למתן סעד זמני במסגרתו נתבקש בית המשפט להורות למשיבה "להימנע מכל פעולה מכל סוג לרבות פינוי".
לטענת המבקשת, תחנת הדלק מוחזקת ומופעלת על-ידה מכוח הסכם שכירות שנחתם בין הצדדים מיום 29.12.10, ואשר שצורף לבקשה. לטענתה, כשבוע קודם להגשת הבקשה הגיע למושכר פקיד הוצאה לפועל עם אזהרה לפינוי מהמושכר. נטען כי "אחד מעובדי המבקשת קיבל לידיו את האזהרה ולאחר עיון בה התברר כי האזהרה מופנית לצדדים אחרים, אשר היו חלק מהשוכרים יחד עם המבקשת אך זה היה בטרם חתימת החוזה האחרון בין הצדדים לבקשה זו." (סעיף 5 לבקשה).
עוד נטען, כי "חשוב לציין כי פסק-הדין ניתן נגד אבו דייה למסחר דלקים בע"מ אשר היו במושכר יחד עם המבקשת בטרם חתימת החוזה האחרון שלפיו המבקשת הינה השוכרת היחידה למושכר." (סעיף 6 לבקשה).
דיון בבקשה נקבע למחרת יום הגשת הבקשה, ביום 5.5.11, והיה על המבקשת להמציא את הבקשה וההחלטה ביום הגשתה, ביום 4.5.11, עד השעה 16:00.
בבוקר הדיון הגישה המשיבה תגובה קצרה לבקשה. בפתח דבריה הלינה על כך שהבקשה הומצאה לה בבוקר הדיון בשעה 11:00 ולא במועד שנקבע בהחלטה ואכן יש להצר על כך.
המשיבה צרפה לתגובתה כנספח א' את פסק-דינו של כב' השופט מילנוב בתא 13636-03-10 (להלן: התובענה לפינוי) שניתן ביום 9.3.11, במסגרתו הורה בית המשפט כי השוכרים בנכס יפונו ממנו. בפסק-הדין קבע בית המשפט כי הוכח ללא צל ספק כי חוזה השכירות עליו הסתמכו השוכרים שם זוייף. עוד נקבע, כי השוכרים לא שילמו דמי שכירות והפרו את ההסכם במגוון הפרות יסודיות.
עוד צורפה לתגובה כנספח ב' בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין שהוגש עם הגשת הערעור על פסק-הדין ושם טוענים השוכרים כי פינוים מהתחנה יגרום להם נזקים בלתי הפיכים לכאורה.
לטענת המשיבה, כבר בשלב זה ברור מהחוזה שצורף לבקשה הינו מזוייף, שכן המשיבה הגישה את התובענה לפינוי השוכרים מהנכס בחודש מרץ 2010 ופסק הדין כאמור ניתן כשנה לאחר מכן. לפיכך, ברור שהמשיבה לא חתמה על הסכם עם המבקשת בחודש דצמבר 2010 כאשר היא מצוייה בהליכים משפטיים לפינוי השוכרים ומדובר לטענתה, באותם נוכלים שהינם קרובי משפחה.
כתמיכה לכך, טענה המשיבה כי גם המבקשת בבקשתה מודה כי השוכרים של הנכס שכרו לכאורה את הנכס יחד איתה.
לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות ובתצהיר המשיב הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. להלן יפורטו הטעמים להחלטתי זו.
בבוא בית המשפט לשקול מתן סעד זמני עליו לבחון, בין היתר, את מהות הסעד הנעתר, סיכויי הצדדים להוכיח את טענותיהם – דהינו, קיומה של זכות לכאורית של המבקשת לקבל את הסעדים המבוקשים על ידה, מאזן הנוחות, ניקיון כפיו ותום ליבה של המבקשת, ובכללם פרטי הבקשה ומועד הגשתה. כל אחד מן השיקולים נבחן בפני עצמו וההחלטה נובעת ממכלול הרכיבים כפי שנבחנו על ידי בית המשפט בהסתמך על הבקשה כמו גם עדויות וטענות הצדדים בדיון.
בדיקת קיומו של התנאי הבסיסי למתן הצו הזמני, שהינה סיכויי ההליך, הינה לכאורית בלבד, אינה משקפת עמדה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית (ע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט נ. אמר פד"י נו(1) 529), וכוחה של החלטה בעניין זה יפה לשאלת הסעד הזמני בלבד.
בשלב זה על בית המשפט לבחון קיומה של זכות לכאורית, הגם שאין כאמור להסיק ממנה, משום הכרעה לגופה של הטענה בתביעה העיקרית. הפסיקה קבעה, כי מבקש הסעד הזמני נדרש להראות "שהתביעה אינה טרדנית, וקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה" (ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, עמ' 616); עוד נקבע שיש לבחון האם סיכוייו של המבקש לזכות בהליך העיקרי עדיפים על סיכויי יריבו [רע"א 706/09 קופת חולים מאוחדת נ' המרכז הכירורגי ירושלים, (לא פורסם, ניתן ביום 10.03.09)].
ההלכה הפסוקה קובעת, כי בשלב זה אין צורך לפסוק באורח סופי בדבר צדקת מי מהצדדים וכי די בטיעונים של המבקש כדי להעלות שאלות ממשיות הראויות לדיון והכרעה. הערכת סיכויי התביעה נעשית באורח לכאורי בלבד, בשים לב לחומר הראיות שהניחו הצדדים בפני בית המשפט ואינה אמורה לשקף עמדה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית.
יש לזכור, בהקשר זה, כי הרף אשר נקבע, כיום, על-פי התקנות משנת תשס"א, וביניהן תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הוא כזה שעל המבקש לשכנע את בית המשפט, על בסיס ראיות מהימנות, לכאורה, בקיומה של עילת תביעה.
משמעות נטל זה, הוסברה על-ידי ד"ר דודי שוורץ, בספרו, סדרי דין אזרחי: חידושים, תהליכים ומגמות (קרית אונו, תשס"ז) עמ' 391:
"עולה מהאמור, כי לא ניתן עוד להיזקק למושגים עמומים כגון שאלה הראויה לדיון, בין רצינית ובין ממשית, אלא יש להידרש לתנאי קונקרטי שגבולותיו והמבחן לבדיקתו ברורים, והוא קיומה של עילת תביעה. כמו כן יידרש מבקש הסעד, נוסף על הצגת עילת תביעתו, גם לבססה בראיות מהימנות.
תמציתם של דברים, בחינת סיכויי התובענה כוללת שני מרכיבים והם: המרכיב של הזכות לכאורה או קיומה של עילת תובענה, אשר צריך תמיד להתקיים, שכן אם לא קמה עילת תביעה אין מקום לקבלת סעד זמני, משום שסעד זמני נועד להבטחת ביצועו של הסעד הסופי, ואם אין עילת תביעה, משמע אין עילה למתן הסעד הסופי. המרכיב הנוסף הינו המרכיב הראייתי ולפיו על התובע לבסס את עילת תביעתו בראיות. הראיות צריכות לבסס את קיומה של עילת התובענה".
בעניין זה, הצדדים חלוקים בדבר קיומה של הזכות הלכאורית.