א.ש. נ' אי & ג'יי המרכז למיחזור צמיגים בע"מ ואח'

רקע וטיעוני הצדדים:

1.לפני תביעת פיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע, לטענתו, עקב מעורבותו בתאונת עבודה שארעה ביום 7.3.11.

2.התובע, כנטען, עובד של הנתבעת 1 במועד הרלוונטי.

הנתבעת 1, הינה חברה העוסקת במתן שירותי איסוף סילוק ומחזור של צמיגים, עבור יבואני צמיגים ובעלי מוסכים (להלן:- "החברה" או "הנתבעת"). לחברה מפעל שאליו מובאים הצמיגים, הצמיגים ממויינים וחלקם נחתך לחתיכות דקות ונארז.

נתבע 2, יורם עילם מועלם, הינו אחד הדירקטורים בחברה הנתבעת ומחזיק במניות באמצעות חברת אחזקות.

3.התובע, יליד 1988, הועסק, כנטען, בזמן הרלוונטי לתאונה אצל הנתבעת. לטענתו, במועד התאונה, נדרש לסייע בתיקון תקלה במכונה ללחץ אויר בצמיגים (כך נטען בכתב התביעה, אך בהמשך הסתבר, כי מדובר במכונה המיועדת לחיתוך ואריזת צמיגים, להלן:- "המכונה"). המכונה הפסיקה לעבוד עקב תקלה, התובע נדרש להבריג בורג. תוך כדי תיקון התקלה, חיבר עובד אחר כבל חשמל של המכונה, זו החלה לעבוד ולפתע חלק של המכונה נפל על כף רגלו של התובע, כתוצאה מהפעלת המכונה (להלן:- "אירוע התאונה"). כתוצאה מכך נפגעו אצבעות כף רגלו השמאלית של התובע.

4.התובע, תושב חברון, שלא היה במועד התאונה בעל היתר כניסה לארץ, הובהל ממקום התאונה לבית החולים אלאלי בחברון. בבית החולים נותח התובע, הושלמה קטיעת בוהן רגלו של התובע, אשר התרסקה במהלך התאונה ואצבעות רגלו האחרות, שאף הן נפגעו טופלו. התובע אושפז בבית החולים למשך שלושה ימים.

התובע לא שב לעבודתו אצל הנתבעת.

הנכות הרפואית:

5.התובע צרף לתחשיב הנזק מטעמו מסמך ותרגום לו, ככל הנראה מרופא מ-"'אלאמל' מרכז מומחה רפואי", המומחה העריך את נכותו של התובע בשיעור של 8% נכות.

לאחר שהנתבעים התנגדו להסתמכות על מסמך זה כחוות דעת מטעם התובע ולאחר שנדחתה בקשת התובע למנות מומחה רפואי מטעם בית המשפט, הוגשה על ידי התובע ביום 1.10.15 חוות דעתו של ד"ר יורם וייל, מומחה בתחום הכירורגיה האורתופדית.

בחוות דעתו העריך ד"ר וייל, את נכותו של התובע בשיעור של 15% לצמיתות כדלקמן:

•בגין הקטיעה באצבע I -10% נכות בהתאם לסעיף 50 (1) ב' II לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956

•בגין הפגיעה באצבע II קטיעת כרית הקצה וכן הצלקת והכאב- 5% נכות לפי סעיף 50 (1) ג' II לתוספת לתקנות.

המומחה קבע, כי יש להניח נכות זמנית של 100% במהלך התקופה בה היה התובע באי כושר, אך המומחה לא ציין משך כמה זמן נמשכה הנכות הזמנית. בהתאם לחוות הדעת, ציין התובע לפני המומחה, כי לא עבד במשך כשנה.

המומחה הוסיף כי יש לשקול הפעלת תקנה 15 בשל גילו ומקצועו של התובע.

מטעם הנתבעת לא הוגשה חוות דעת.

6.עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת לסוגיית העסקתו של התובע, כאשר הנתבעת טוענת, כי בין הצדדים לא התקיימו יחסי עובד מעביד, התובע היה סוחר צמיגים, אשר הגיע למפעלה של הנתבעת על מנת לרכוש צמיגים והתובע עשה שימוש במכונה ללא רשותה.

מובן, כי לשאלת הסיבה לנוכחותו של התובע במפעל ישנה השלכה לעניין אחריותה של הנתבעת לקרות התאונה, שכן אין אחריותה של הנתבעת לפגיעתו של מסיג גבול או אורח שנגע במכונה ללא רשות כאחריותה לעובד שהתאונה התרחשה בעת שמילא הוראות הממונה עליו, אשר הפעיל המכונה בעת שהתובע מנסה לתקנה.

הצדדים חלוקים גם בשאלת נסיבות התאונה וגם בשאלת גובה הנזק.

מסכת הראיות:

7.מטעם התובע העיד התובע לעצמו, לאחר שהקדים והגיש תצהיר עדות ראשית. כן הוגשו מוצגים מטעם התובע, כשחלקם הוגשו לאחר סיום חקירתו של התובע, על אף התנגדותו של ב"כ הנתבעת. בין היתר, הוגשו מטעם התובע מעטפות שבהן קיבל, על פי טענתו, את שכרו מאת הנתבעת, תמונות של התובע בחלקים שונים של המפעל, לרבות בחדר ששימש ללינת העובדים וכן הקלטה של שיחה בין התובע ובין מנהלת המפעל, הגב' דנית פטקביץ. עוד העיד מטעם התובע, אחיו, מר בקר וליד איבריהם חסן אבו שחאדם, לאחר שבית המשפט התיר עדותו גם ללא תצהיר.

מטעם הנתבעים העידה הגב' דנית פטקביץ, המשמשת כמנהלת התפעול ומזכירת הנתבעת, אשר הקדימה והגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה. כן העיד הנתבע אשר הקדים והגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו. הנתבע עצמו לא היה בקיא בפרטי האירוע נשוא התובענה ותצהירו באשר לנסיבות אירוע התאונה היה בעיקר מפי השמועה. תצהיר הנתבע ניתן בעיקר בשים לב לכך שהוגשה גם תביעה אישית כנגד הנתבע.

הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

דיון והכרעה

מערכת היחסים שבין הצדדים:

7.עוד בטרם אזקק לסוגיית אופן התרחשות התאונה והיות ויש בכך כדי להשפיע על החלטתי באשר לאופן שבו התרחשה התאונה, מצאתי מקום להיזקק לשאלת מערכת היחסים שבין הצדדים.

התובע טוען, כי עבד אצל הנתבעת, כאשר עיקר עבודתו במיון הצמיגים. לבקשת הגב' פטקביץ, עבד במכונה, הגם שהבהיר לגב' פטקביץ, כי אינו מיומן בעבודה במכונה ואף הסב את תשומת לבה לכך שהוא עלול להיפגע כתוצאה משימוש במכונה שאינו מיומן בעבודה עליה.

התובע הגיש לבית המשפט מוצגים לתמיכה בגרסתו, שהיה עובד מן המניין, התובע צירף שמונה מעטפות עם לוגו "אקו צמיג", בהן לטענתו קיבל את משכורתו, תמונות שלו כשהוא לבוש בבגדי עבודה במפעל יחד עם עובדים נוספים, ותמונות שצולמו גם אחרי שעות העבודה, כאשר התובע טוען, כי במקום היה חדר שבו היו ישנים העובדים. עוד צורפה הקלטה של שיחה בין התובע לגב' פטקביץ, כשבשיחה זו מציעה הגב' פטקביץ לתובע פיצוי עבור נזקיו, לרבות הפסד שכר.

כן ביקש התובע להוכיח, כי היה עובד של הנתבעת באמצעות פירוט של עובדות המצויות רק בידיעת מי שמכיר היטב את הנתבעת ואת הנפשות הפועלות בה. בין היתר, ביקש התובע לציין, כי בידיעתו שהגב' פטקביץ ומר יורם מועלם אחים. התובע ידע לספר על אירוע גניבה במשרדה של הגב' פטקביץ ובהלכו נגנב מחשב נייד. התובע ידע, כי לנתבעת שני מפעלים והתובע הכיר את שני מספרי הפלאפון של הגב' פטקביץ.

בנוסף, בתמיכה לטענתו כי הינו עובד הנתבעת, העיד התובע את אחיו, אשר העיד, כי התובע היה עובד בתחום הצמיגים, כעובד קבוע, שכן התובע חזר לביתו אחת לחודש או לחודשיים. אחיו של התובע היה גם מי שקיבל את התובע בבית החולים בחברון, לאחר שהובא לשם על ידי עובדי הנתבעת, כאשר לטענת האח, כפי שטען גם התובע, התלוו אליו בנסיעה עובדי הנתבעת, חבריו של התובע לעבודה במפעל.

על פי הנטען, התובע הינו תושב חברון, שאינו בעת היתר כניסה לארץ ולכן לא הוסדר מעמדו כעובד מן המניין. בשל סיבה זו התובע גם לא קיבל טיפול רפואי בארץ לאחר האירוע.

בשל מעמדו זה, התובע לא קיבל שכר ודבר העסקתו לא דווח למוסד לביטוח לאומי, אך אין בכך כדי לגרוע מעצם העובדה שהתובע היה בפועל עובד הנתבעת.

8.הנתבעים טוענים כי כלל לא שררו יחסי עובד מעביד בין התובע לנתבעת ומעולם לא הועסק על ידי הנתבעת.

הגב' פטקביץ, העידה, כי התובע היה מגיע למפעל הנתבעת מידי פעם בפעם, לצורך רכישת צמיגים משומשים, אותם היה מוכר בתחומי הרשות הפלסטינית לשימוש חוזר. הגעתו של התובע היתה למתחם הפריקה והמיון של הצמיגים בכדי לבחור צמיגים לשימוש חוזר ורכישתם. לאחר הליך מיון, ייתרת הצמיגים מועברת למתחם החיתוך, האריזה והאחסון אשר היה באזור אחר בתחום המפעל, באזור זה היו נחתכים הצמיגים על ידי מכונת חיתוך שהופעלה על ידי עובד החברה אשר הוכשר לצורך העניין והתובע לא אמור היה להגיע לאזור זה. לטענת הנתבעים, התובע פנה בתביעתו אל הנתבעת בשל דרישתה של הנתבעת מהתובע להפסיק ולהגיע למפעלה, בין היתר, בשל הנחיות ביטחוניות, האוסרות על שוהים בלתי חוקיים להגיע לשטח המפעל.

הגב' פטקביץ ציינה בתצהירה שביום האירוע הגיע התובע למשרדה כשכף רגלו מדממת ואמר לה שנפצע ממכונת חיתוך הצמיגים, המצויה במתחם האחסון. הוגשה לו עוזרה ראשונה במקום ואחד מנהגי האיסוף, שאינו עובד של הנתבעת, שנכח במקום הסיע אותו, ברכבה של הגב' פטקביץ, ל'מעבר תרקומיא' בכדי שהתובע יוכל לקבל טיפול רפואי ברשות הפלסטינאית.

במהלך העדות הושמעה לגב' פטקביץ הקלטה של שיחה שבוצעה בינה לבין התובע. ב"כ התובע שאלה את הגב' פטקביץ מדוע במהלך השיחה הציעה פיצויי לתובע אם הוא אינו עובד של הנתבעת, והגב' פטקביץ השיבה כך:

"אני כבן אדם יש לי לב רחמן מאוד. אני לא יודעת איך להסביר את זה אבל אם תסתכלי על התרומות שלי. כאב לי מאוד הלב עליו. הוא עזר לנו כשהיה צריך לפנות צמיגים, שילמנו לו וזה גם חלק מהתשלום שמדובר שם, זה עבור.. כשאני עוברת ממכסת צמיגים מסוימת אני משלמת שייקחו לי את הצמיגים. גם יש שם בשיחה על הצמיגים והכל, אני שילמתי בעבור זה. לא תמיד האו שילם לי עבור קניית הצמיגים. אני שילמתי על הצמיגים שייקחו לי מהמפעל ברגע שאני עוברת את המכסה שלי." (עמ' 30 לפרוטוקול).

ב"כ התובע לא קיבלה את תשובתה והקשתה על הגב' פטקביץ במהלך העדות בעניין זה:

"ש: הוא סוחר והוא צריך לשלם לך?

ת: אני חוזרת על התשובה.

ש: היה ברור בשיחה שהוא מדבר על מכה, יש סוחר שמתעסקים ביחד איתו ואת ביקשת מהתובע לקבל את הכסף שמגיע להם עבור הפגיעה שלו?

ת: לא מדובר בכסף במקום שאני אשלם לתובע אלא זה כסף עבור זה שהוא הוריד לי ממכסת הצמיגים שתהיה לי במפעל. יש שני דברים. יש קניה של צמיגים משומשים וכשאני עוברת מכסה של צמיגים אני מבקשת שייקחו לי את הצמיגים ומשלמת על זה.

ש: בתצהיר את מתייחסת רק לזה שהוא רוכש ממך?

ת: מצטערת שלא ציינתי.

ש: את אומרת שאת משלמת ככה בגלל שהמצב קשה?

ת: תביאי את העובדים שלי ותשמעי. הייתי הולכת לפני פסח מכניסה לא רק מתנות אלא הולכת לעשות קניות ומביאה להם לתוך הבית.

ש: את אומרת אתה רוצה עו"ד או כסף?

ת: תקשיבי לשיחה. הוא אמר אבא שלי רוצה כסף.

ש: עבור מה הכסף?

ת: לא שאלתי אותו עבור מה הכסף. לא היה בשיחה עניין של פשרה.

ש: הוא אומר לך שאני נפגעתי ואתם לא שאלתם עליי ולא שילמתם לי כסף על הפגיעה ועל הוצאות רפואיות, והוא אמר לך בגלל ככה, אבא שלי השתגע והוא רוצה להגיש תביעה בגלל הפגיעה ולא בגלל הסחורה שאת חייבת עליה כסף? את הבנת את זה?

ת: אמרתי לו אתה רוצה עו"ד או כסף?

ש: אם בן אדם צריך מימך כסף?

ת: הוא אמר אבא שלי רוצה כסף.

ש: הוא היה מסתבך 4,000 ₪ כל חודש ואת אמרת שכן? זה היה ברור? את רוצה לשלם פיצוי?....

ש: אמר לך 4,000 ₪ עבור תרופות זה הרבה כסף?

ת: אם הוא לא עובד שלי אני משלמת סתם? למה אני צריכה לשלם עבור מישהו שהוא לא עובד שלי?

ש: בדיוק בגלל שהוא עובד שלך את משלמת?

ת: מה שהיה חשוב לי שבמהלך הדרך הוא כן עזר לי במהלך הפינוי של הצמיגים. בגלל זה אני לקחתי את זה כמשהו לטווח ארוך, כהחלטה אישית שלי, לא של אף אחד.

ש: השיחה הייתה ברורה, את מציעה לו פיצוי בעבור הפגיעה? את שילמת לו כסף כלשהו?

ת: לא. הבחור שקנה ממני את הצמיגים העביר לו כסף. אני בפועל לא נתתי לו כסף.

ש: אבל הוא בשיחה אומר שהוא לא קיבל כסף?

ת: זה כבר משהו אחר. צריך לדבר עם הבחור ההוא.... 

ש: כל השיחה מתרכזת בעניין של הפגיעה ולא בעניין הצמיגים?

ת: זה סוג של סימפטיה לבן אדם שנפגע.

ש: כל מה שהיה זה מישהו אחר שחייב לך כסף ואת רוצה להביא אותו לבן אדם לשם קיזוז?

ת: לא קשור לפגיעה.

ש: את הצעת לשלם הוצאות רפואיות? את אפילו אמרת שאת שילמת?

ת: זה רק רצון טוב. כשבן אדם מופיע אצלנו ותביני זה לא מפעל של 100 אנשים אלא מפעל של 20 איש. יש המון רצון טוב, מלא. את צוחקת אבל זה המון, ושתביני שכל העובדים שלי אחד, אחד אם תעברי תראי מה יגידו עליי..."

כאשר התבקשה הגב' פטקביץ להתייחס לעובדה שהתובע ישן יחד עם אחרים בחדר שבתחום המפעל השיבה:

"ש: הצילום של החדר, צילום הוידאו, חדר שהיה ישן בו.

ת: החדר הזה היה חדר שהרבה מהעובדים של מזרח ירושלים ישנו שם, היה שם מוהנר, ערפאת, זה היה חדר פתוח ולא עם מנעול ורב בריח ובסיוםיום העבודה ידעתי מי ישן שם. זה היה בתוך שטח המפעל שלי, יש דלת אחורית שהיתה פתוחה והחדר היה למעלה. הם לא חזרו יום יום למזרח ירושלים והם היו ישנים שם. עד לפני שנה כל אחד ישן שם עד שאלדן סגר את זה. אני מסכימה שזה לא בסדר שזה התנהל ככה." 

בחקירה חוזרת נשאלה הגב' פטקביץ האם התובע ישן בחדר הזה:

"ש: ראית את התמונה של מה שהוצג כחדר של התובע, התובע היה לו פעם חדר אצלכם במפעל שהוא ישן בו?

ת: אני לא יודעת מי היה שם בחדר ומי לא. זה חדר פרוץ. אין לו חדר.

ש: הוא ישן אצלכם?

ת: לדעתי לא." 

הגב' פטקביץ התבקשה להתייחס לטענתה לפיה התובע הגיש את תביעתו רק בשל העובדה שנאסרה כניסתו למפעל בשל העדר אישור כניסה לארץ ומטעמים ביטחוניים, כאשר בפועל, התאונה התרחשה כאשר התובע נמצא בשטח המפעל, לאחר שנכנס אליו כדין.

הן הגב' פטקביץ והן מר מועלם ביקשו להסיר האחריות בעניין זה משכמה של החברה.

לטענתם, מי שאמון על מתן היתרים לכניסה למפעל הוא השומר המוצב בפתח הכניסה למתחם בו מצוי המפעל, כאשר מדובר במספר בתי עסק והשומר יכול להשתכנע, כי מדובר במי שמוזמן לאחר מבתי העסק ולאו דווקא למפעלה של הנתבעת. מכל מקום, נושא זה לא נבדק על ידי הנתבעת עצמה.

9.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בעניין, הגעתי לכלל מסקנה, כי התובע הרים את הנטל להוכיח, כי היה עובד הנתבעת.

ראשית, לבד מהתייחסות הנתבעת לטענות התובע לגופו של עניין, מובן מדוע הנתבעת תבקש להסיר אחריות משכמה ביחס לתובע, שכן על פניו, העסקת התובע, שאינו בעל היתר שהיה כדין, מהווה עבירה פלילית ולכן, גם בסיטואציה בה היתה מכירה הנתבעת באחריותה לתאונה, עדיין קיים אינטרס הנתבעת לטעון, כי אינה מעסיקה את התובע.

10.עדויות הצדדים שניהם הן עדויות של בעלי הדין עצמם, כאשר ללגב' פטקביץ, כמנהלת המפעל וכבת משפחה של בעלי המפעל בוודאי יש אינטרס בתוצאות ההליך ואינטרס זה קיים גם ביחס ישיר לגב' פטקביץ, שעל פי הנטען היא זו שקיבלה את התובע לעבודה והיא זו ששילמה בפועל את שכרו.

הצדדים שניהם עמדו על כך שלא הובאו עובדי הנתבעת להעיד (הן ביחס לאופן התרחשות התאונה והן ביחס לקשר שבין הצדדים).

התובע הסביר, כי אינו בקשר עם העובדים. גם מעדותו של התובע ניתן ללמוד, כי הכיר את העובדים בשמם הפרטי בלבד ובוודאי, בהיותו תושב שטחים, לאחר התאונה אינו יכול עוד ליצור עמם קשר. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר בהתאם לטענת הנתבעת היא אינה ממשיכה את פעילותה העסקית, כך שבוודאי מי שאינו יודע היכן העובדים האחרים מתגוררים, אינו יכול ליצור עמם קשר.

התובע מסר הן בעדותו והן בישיבת קדם המשפט שמות של עובדי הנתבעת שהיו עדים לאופן התרחשות התאונה. הנתבעת יכולה היתה בנקל להעיד את עובדיה, לפחות את אלו הישראליים, שכתובתם בוודאי ידועה לנתבעת, על מנת שיעידו בשאלה האם התובע הועסק על ידי הנתבעת, אם לאו. הימנעותה של הנתבעת מלהעיד עדים אלו, אין בה אלא כדי לפגום בגרסת הנתבעת ולחזק את גרסת התובע, שבנסיבות העניין, לא יכול היה להביא את העדים כעדים מטעמו.

למעשה, לבד מסוגיית העדת העדים לצורך הוכחת שאלת היריבות, הנתבעת לא העידה עד ישיר כלשהו לתאונה, בשים לב לכך שהגב' פטקביץ לא ראתה את אופן התרחשות אירוע התאונה. גם אם סברה הנתבעת מלכתחילה שהיה על התובע להעיד את העדים לתאונה, הרי ששעה שאין בידה גרסה לתאונה, מצופה היה ממנה, כי תעיד את עובדיה באשר לאופן ההתרחשות, בפרט, כאשר מיוחסת רשלנות לעובדי הנתבעת ולא מצופה מהתובע דווקא, כי יעיד כעדים מטעמו את עובדי יריבו שלהם מיוחסת הרשלנות. עדים אלו, שנכחו בזמן התאונה, הם ממילא חבריו של התובע לעבודה ויכולים היו להעיד גם בשאלת היריבות.

11.אך גם עניינית, התרשמתי מעדותו של התובע, כי היתה זו עדות מהימנה ועקבית לאורך כל הדרך, התובע לא ניסה להתחמק ממתן תשובות לשאלות ותמך גרסתו בכל ראיה שהיה בידו להציג, בין אם מדובר בתמונות שצולמו במקום העבודה ובין אם מדובר במעטפות שבהן שולם לו שכרו.

זאת ועוד, התובע שוחח עם הגב' פטקביץ בטלפון והגב' פטקביץ אישרה במהלך השיחה האמורה, כי מגיע לתובע שכר.

רק במהלך עדותה של הגב' פטקביץ, כאשר נדרשה לשאלה מדוע היא זו שצריכה לשלם לתובע שכר ולא הוא זה שצריך לשלם לה כספים, כמי שרוכש ממנה צמיגים, ציינה הגב' פטקביץ, כי היא זו שפנתה אל התובע על מנת שיגיע למפעל ויסלק צמיגים מהמפעל, כנגד תשלום שישולם לו. בן רגע, לאחר שהתובע היה סוחר המגיע למפעל, ולגב' פטקביץ אין שליטה על מועד הגעתו, הפך התובע למי שמוזמן אל המפעל. התובע אשר על פי הנטען מלכתחילה הגיש תביעתו רק כיוון שלא התאפשר לו להיכנס עוד למפעל בשל הבעיה הביטחונית, הינו, למרות היותו תושב שטחים ולמרות כל בעיות האבטחה, מי שמוזמן למפעל באופן מפורש בוודאי אינו מי שתובע כיוון שלא התאפשרה כניסתו.

12.סבורתני, כי תוכן השיחה שבין התובע ובין הגב' פטקביץ אף הוא תומך בטענת התובע. כאשר התבקשה הגב' פטקביץ להסביר מדוע עליה לשלם כספים טענה הגב' פטקביץ, כי אביו של התובע הוא זה שהיה מעוניין בפיצוי (עובדה שאמנם אושרה על ידי התובע, אשר ציין, כי אבין פנה בדרישה לפיצוי) או כי מדובר במחווה של רצון טוב, או כי מדובר בתשלום המגיע לתובע עבור סילוק צמיגים, עובדה שבוודאי אינה מתיישבת עם טענה נוספת של הגב' פטקביץ, כאשר נשאלה באשר לפינויו של התובע לבית החולים וזו השיבה, כי התובע לא הגיע ביום הפגיעה עם משאית, על מנת לקחת את הצמיגים, אלא הגיע למקום רק על מנת לבחור את הצמיגים, אשר יילקחו במועד אחר.

13.הנני סבורה, כי יש בראיות הנוספות שצורפו על ידי התובע כדי לחזק את טענתו. התובע צירף מעטפות שבהן נמסר לו שכרו, כששמו של התובע מצויין על גבי המעטפות.

התובע גם הציג מפתח לשירותים שהיה ברשותו וציין, כי לן בחדר שנמצא בחצרי הנתבעת.

טענת הגב' פטקביץ, כי מדובר בחדר פרוץ שכל דכפין יכול להיכנס וללון בו אינה משכנעת, מדובר במקום השייך לנתבעת. הנתבעת בוודאי לא תאפשר למי שאינם עובדיה ללון במקום, שהנתבעת נושאת בהוצאותיו, זאת בפרט כאשר עסקינן בסיכון אותו נוטלת הנתבעת על עצמה במישור הפלילי בעצם הלנת שוהים בלתי חוקיים בתחומיה.

לכל האמור יש להוסיף את תיאור הנתבעת את המפעל. בהתאם לתיאור הנתבעת, המפעל מורכב ממספר חלקים, כשחלק המפעל בו מבוצעת עבודת גריסת הצמיגים הינו חלק נפרד.

אם אמנם כך הדבר, מדוע ישהה התובע באותו חלק, מדוע יעלה על המכונה ומדוע עובדי הנתבעת יאפשרו לו לעשות כן.

אם התובע אמנם הגיע על מנת למיין צמיגים, הרי שעבודה זו נעשתה בחלק האחר של המפעל ורק בו אמור היה התובע להימצא. הימצאותו בחלק האחר של המפעל תומכת בגרסתו, כי נכנס לחלק זה של המפעל, בהיותו עובד המפעל. על פניו, לא ברור מה יש לתובע כ 'לקוח' לעשות שימוש במכונה שהוא אינו מכיר ולא יודע להפעילה ובצירוף המקרים כי בדיוק באותו מועד לא היה עובד שעבד על המכונה..

14.זאת ועוד, הגב' פטקביץ ציינה בעדותה, כי התובע עבד כנגד חשבוניות.

מספרן הרב של המעטפות שצורפו על ידי התובע, יש בו כדי ללמוד, כי הצדדים עבדו יחד לאורך זמן וככל הנראה ניתנו לתובע תשלומים לאורך מספר חודשים לפחות. הגב' פטקביץ אף ציינה בשיחה המוקלטת, כי נמסר לתובע באמצעות צד שלישי סכום כסף ובוודאי ניתן היה להציג את החשבונית שניתנה כנגד אותו תשלום.

הוכחתה של טענה זו הינה פשוטה ויש בהוכחת הטענה כדי לסתור מניה וביה את טענת התובע, כי הוא עבד אצל הנתבעת. הימנעותה של הנתבעת מצירופן של החשבוניות האמורות, אף היא יש בה כדי לחזק את גרסת התובע, בבחינת העדרן של החשבוניות הינו בשים לב לכך שהן כלל אינן קיימות.

15.לאור כל האמור, מצאתי מקום לקבוע, כי במועד אירוע התאונה התקיימו בין הנתבעת ובין התובע יחסי עובד מעביד וכי התאונה התרחשה תוך כדי עבודתו של התובע אצל הנתבעת.

אופן התרחשות התאונה:

16.בישיבת יום 2.10.14 תיאר התובע את נסיבות התרחשות התאונה כדלקמן:

"הייתי עובד במפעל והעבודה שלי היא מיון צמיגים, אני לא עובד עם המכונה. אמרו לי עשה לי באלגן המנהל שמעון ואמר שאני צריך עבוד אתם לתקן את המכונות ולעזור להם. אמרתי לו שהעבודה שלי זה רק מיון. הוא הלך למנהלת דנית ואמר לה שאני לא רוצה לעבוד. היא קראה לי למשרד וישבנו והיא אמרה שאם יש חור בעבודה צרי לסגור אותו. לא היו הרבה פועלים במפעל. אמרתי לה אם יקרה לי משהו לא טוב מי מנהל עלי. אמרה לי אל תדאג לא נעזוב אותך כמו כלב. עבדתי והמכונה היתה מקולקלת מכונת צמיגים שלוחצת על הצמיגים ועושה אותם חבילה. שמעון אמר לי והיה גם בני מנהל. הם אמרו לי לעזור להם, אמרתי להם שלא אכפת לי מהעבודה הזו כי העבודה שלי היא רק מיון. אמרו לי בוא תעזור. שמעון חיבר את הכבל של המכונה ואני ששמתי בורג על המכונה. המכונה נפלה, הברזל על הרגל השמאלית שלי. היו שמעון בני ויעקב ומוגז, דנית התקשרה ליוסי ביטון והלכנו באוטו של דנית, מזדה אני ושמעון ויוסי, הלכנו לחברון לבית החולים."

17.לעומת התובע, לא נמסרה למעשה כל גרסה באשר לאופן התרחשות התאונה על ידי הנתבעת.

הגב' פטקביץ הסבירה, כי התובע הגיע למשרדה כאשר הוא מדמם ברגלו ולאחר מכן הסבירה, כי לא ראתה דימום, אלא נמסר לה, כי התובע נפגע ברגלו, שהיתה נעולה בנעל. הגב' פטקביץ תיארה, כי התובע הוסע על ידי אחד מנהגי המשאית העצמאיים שאוספים צמיגים, כשהוא לוקח את התובע ברכבה של הגב' פטקביץ, כיוון שיותר נוח לקחת עם רכב פרטי.

כאשר הגב' פטקביץ התבקשה להתייחס לטענת התובע, כי היא זו שהגיעה אליו למקום הפגיעה ולא התובע הגיע למשרדה, ציינה, כי ראתה אותו בפתח משרדה, כשהוא נעול בנעליים, אך לא יכלה לזכור במדוייק.

הגב' פטקביץ הסבירה, כי החלק במפעל בו מצויה המכונה מופרד בגדר, אך כל מי שמגיע למפעל יכול להסתובב בו באופן חופשי, ללא פיקוח.

18.כפי שציינתי מעלה, הנתבעת לא העידה את העובדים מטעמה, לא באשר למערכת היחסים שבין התובע ובין הנתבעת ולא באשר לאופן התרחשות התאונה.

מצופה היה מהנתבעת, שעה שאדם נפגע במפעלה או גם אם הוא טוען שנפגע במפעלה, כי תערוך בירור באשר לאופן התרחשות התאונה ולו לשם הפקת לקחים.

בוודאי מצופה, כי בהליך בו טוענת הנתבעת, כי אדם שאינו מורשה הגיע למקום בו נאסר עליו לשהות, תעיד את עובדיה באשר לאופן התרחשות התאונה ולמיקומה, בפרט כאשר העדים מטעמה, הגב' פטקביץ ומר מועלם, לא ראו במו עיניהם את אופן התרחשות התאונה, אך אחרים ראו אותה על פי הנטען ואף היו אלה שגרמו לתאונה.

שתיקתה של הנתבעת בעניין והעדר גרסה כלשהי מטעמה באשר לאופן התרחשות התאונה, אין בהם אלא כדי לתמוך בגרסת התובע באשר לאופן התרחשותה. יש לזכור, כי הגב' פטקביץ אשר העידה, אף לא טרחה להעיד בנוגע לתוכן בירור עובדתי שערכה עם עובדיה באשר לאופן התרחשות התאונה, הגם שכמצופה ממנה כמנהלת מפעל שבתחומו אירעה תאונה לברר את נסיבותיה, בין אם מדובר בתאונה שהנתבעת אחראית לה ובין אם לאו. בהיות גרסת התובע הגרסה היחידה לאופן התרחשות התאונה, גרסה שיש בה כדי להסביר כיצד התובע נפגע במפעל הנתבעת, פגיעה שעל פניו התרחשה שם, כשהגב' פטקביץ נוכחת במפעל, וזו אף דאגה לכך שהתובע יפונה מהמקום באמצעות רכבה, הרי שדי לי בנסיבות העניין להסתפק בגרסת התובע באשר לאופן התרחשות התאונה ולקבוע, כי התאונה התרחשה באופן המתואר על ידי התובע.

אחריות הנתבעת:

19.התובע טען בכתב התביעה כי הנתבעת הדריכה והנחתה את העובדים לנהוג כפי שנהג התובע כאשר נגרמות תקלות הדומות לתקלה שארעה לתובע ביום האירוע וזאת בכדי שהמכונה לא תיעצר ותפגע תפוקת העבודה. הנתבעת ידעה שהתובע יפעל בעת תקלה כפי שהודרך על-ידה.

הנתבעת לא הדריכה את התובע כיצד להפעיל ולהשתמש במכונה, התובע הודיע שאין לו ניסיון בהפעלת ושימוש במכונה ולמרות זאת החליטה הנתבעת שהתובע יעבוד על המכונה במועד האירוע.

לטענת התובע, הנתבעת לא סיפקה לתובע סביבת עבודה בטוחה, במיוחד כאשר התובע נדרש לעבוד על מכונה מאיימת ומסוכנת כאשר הנתבעת ידעה כי תפקודה של המכונה לקוי ובכל זאת לא הורתה על הפסקת השימוש במכונה.

20.לעניין הרשלנות הנטענת, טענה הנתבעת כי איננה יודעת מה גרם לפציעתו של התובע וככל והפציעה אכן נגרמה, כדבריו של התובע, ממכונת החיתוך המצויה במתחם האחסון שלה הרי שהאחריות מוטלת על כתפי התובע היות והתובע נכנס על דעת עצמו למתחם האחסון ועשה שימוש במכונה ללא רשות הנתבעת ולפיכך מלא האחריות מוטלת על כתפי התובע. התובע שהגיע לרכוש צמיגים לא היה צריך ואין לו עניין בכניסה למתחם האחסון וקל וחומר הפעלה ושימוש במכונת החיתוך.

הגב' פטקביץ התייחסה בתצהירה והדגישה כי האחריות לקרות האירוע הינה באחריותו הבלעדית של התובע:

"11. יובהר ויודגש, כי נסיבותיה של התאונה, היינו מצב בו התובע, ללא כל סיבה נראית לעין (ובשים לב כי עניינו אך ברכישת צמיגים לשימוש חוזר) הולך על דעת עצמו למתחם האחסון ובא במגע, ללא קבלת רשות ממי מטעם הנתבעת, עם מכונת החיתוך, אינן מותירות ספק, כי התובע הכניס עצמו מרצונו למצב בו אירע הנזק, תוך הסתכנות מרצון ותוך שהינו יודע ו/או אמור לדעת ולצפות את המצב הדברים שגרמו לנזק ואת תוצאות מעשיו.

שהרי מה היה לתובע, אשר כל תכלית התייצבותו במפעל, הינו רכישת צמיגים לשימוש חוזר, לעזוב את מתחם הפריקה והמיון, שם מצויים הצמיגים, להסתובב בשטח המפעל ובתוך כך, לבוא במגע ללא רשות וללא כל הרשאה מטעם מי מעובדי הנתבעת, עם מכונת החיתוך.

נחזה כי התובע ניצל רגע של חוסר תשומת לב מטעם עובדי הנתבעת, וללא כל הרשאה או קבלת רשות, עבר למתחם האחסון, ניגש אל מכונת החיתוך וללא כל סיבה הנראית לעין, הפעילה, מבלי שהיה מוכשר לכך, באופן אשר איננו מותיר ספק, כי התובע, נהג באופן בלתי סביר והוא זה אשר גרם בהתנהגותו, לתאונה."

21.מעביד חב בחובת זהירות מושגית כלפי עובדו. בית המשפט חזר ופסק כך במקרים רבים ובאופן עקבי. כך לדוגמא: ע"א 663/88 שיריזאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225 וכן ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' מוחמד יאסין [פורסם בנבו] שם נקבע כך:

"ההלכה הנוהגת היא כי מעביד חב חובת זהירות מוגברת כלפי עובדיו (ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593, 597 (1991); ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 76 (2004) (להלן: עניין יצחק); ע"פ 478/73 פנקס נ' מדינת ישראל, פ"מ כז(2) 617, 622 (1973) (להלן: עניין פנקס); משה ויסמן חבות מעבידים 21 (מהדורה ראשונה, 2004) (להלן: ויסמן)). ביסוד הלכה זו ניצבת ההנחה שבידי המעביד נמצא הידע באשר לסיכונים מוחשיים ופוטנציאליים במקום העבודה, וכן היכולת הממשית למנוע את אותם סיכונים. לפיכך, בהשוואה לעובד, המעביד הוא "מונע הנזק הטוב והזול" (ויסמן, בעמ' 22, 29). הצדקה אפשרית נוספת להטלת חובת זהירות מוגברת על המעביד היא העובדה שעל מעבידים מוטלת אחריות מעין מוסרית להבטיח את שלום עובדיהם (שם, בעמ' 30), בשים לב ליחסי הקרבה שבין עובד למעביד, ובשים לב לפערי הידע בין שני הגורמים.

אשר להיקפה של חובת הזהירות ביחסי עובד-מעביד, הרי שהיא מטילה על המעביד אחריות רחבה מזו המוטלת על אדם כלפי חברו בסיטואציות אחרות בהן קמה חובת זהירות (ראו: ע"א 111/68 "לפידות" חברת מחפשי נפט לישראל בע"מ נ' שליסר, פ"ד כב(2) 379, 380 (1968) (להלן: עניין לפידות)), אם כי אין מדובר באחריות מוחלטת המוטלת בגין כל סיכון באשר הוא שנוצר במהלך העבודה (ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345, 348 (1993)). בניסיון לפרוט את גבולות חובת הזהירות בין מעביד לעובד, הוגדרה בפסיקה החובה דנן כחובה משולשת, הכוללת את הדרישה מן המעביד לדאוג לצוות עובדים מאומן; את הדרישה לספק לעובד חומרים ראויים לצורך ביצוע העבודה; וכן את הדרישה להנהיג שיטת עבודה מתאימה ולפקח באופן יעיל על דרך ביצוע העבודה (עניין פנקס, בעמ' 623; ע"פ 876/76 ויינגרטן נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 29, 36 (1978)). כך למשל, הוטלה אחריות על מעביד אשר סיפק לעובד רתמה פגומה שנקרעה במהלך השימוש בה, תוך שנקבע כי "חובתו של מעביד כלפי עובדו היא, בין היתר, לספק לו כלי עבודה ואביזרי עבודה תקינים ובטוחים, והדברים ידועים" (ע"א 427/88 תד"ל אחזקה ושירותים בע"מ נ' תהילה, פ"ד מד(4) 430, 432 (1990) (להלן: עניין תד"ל)). במקרה אחר, הוטלה אחריות ברשלנות על מעביד שהפר את חובתו לגדר חלקים ממכונה ממונעת ולפקח על שיטות העבודה של העובד (ע"א 1815/09 סופריור כבלים נ' אלבז ([פורסם בנבו], 27.12.10)). נקודת המוצא היא, אפוא, כי ככלל חלה חובת זהירות מוגברת על מעסיק כלפי עובדו, הכוללת את החובה לנקוט בכל אמצעי הזהירות הסבירים, ובכלל זה להכשיר, להדריך, לפקח ולספק לעובד כלי עבודה מתאימים לצורך ביצוע העבודה."

בבחינת חובת הזהירות הקונקרטית יש לבחון אם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, האם מעביד סביר יכול וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק למי שניזוק בפועל (ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי, פד"י נח 1).

22.יש לבחון לפיכך, האם הופרה חובת הזהירות על ידי הנתבעת.

התובע מצדו לא ידע לומר מהן הנסיבות שבגינן נפל עליו חלק מהמכונה, שעה שעסק בהברגת בורג, אך ידע לומר, כי לא הודרך לעבוד על המכונה וכי האחראי עליו חיבר את המכונה לחשמל תוך כדי תיקון המכונה, דבר שגרם לנפילת אותו חלק על התובע.

הנתבעת לעומת התובע, לא ציינה פרט כלשהו באשר לנהלי בטיחות, לבד מהעובדה שאינה רלוונטית לעניין, כי העובדים עובדים עם כפפות. הנתבעת לא נתנה מפרט של המכונה, ממנה ניתן יהיה ללמוד מדוע מדובר במכונה בטוחה, הגם שמידע זה מצוי בידיעתה של הנתבעת ואינו מצוי בידיעתו של התובע והנתבעת אף לא ציינה, כי נתנה לעובדיה ולתובע בפרט הדרכות בטיחות.

23.על פניו, כאשר הנתבעת מאפשרת לתובע לעבוד במקום שאינו מיומן לעבוד בו וכאשר עובדה מפעיל מכונה, כשנמצא עליו אדם כלשהו, אשר עוסק בהברגת ברגים במכונה, מהווה רשלנות של הנתבעת ומטילה עליה חבות בנזיקין באשר לפגיעתו של התובע.

מכל מקום, גרסתו הסדורה של התובע באשר לאופן התרחשות התאונה, כשלטענתו הפעלת המכונה על ידי אחר גרמה לנפילת החלק, מצביעה על פעולה רשלנית של אותו אדם שהפעיל את המכונה וטענה זו לא נסתרה על ידי הנתבעת.

אשם תורם:

24.את אשמו התורם של התובע מייחסת הנתבעת לתובע, לאור טענתה, כי נאסר על התובע לעשות שימוש במכונה, בהיותו אורח במקום, שאסור היה עליו להיכנס לשטח העבודה המיועד לעובדים בלבד. טענתה זו של הנתבעת נדחתה על ידי לעיל. למרות האמור, גם בשים לב לעובדות כפי שהוכחו על ידי, איני סבורה, כי יש מקום להטיל על התובע במקרה דנן אשם תורם.

בעניין אשם תורם, השתרשה ההלכה, כי יש להקפיד עם המעביד יותר מאשר עם העובד, אשר השתדל למלא אחר הוראות מעבידו. הרציונל הוא שלמעביד שליטה על סוג העבודה ומהותה וכן על ציוד ונוהלי העבודה והבטיחות, המעביד הוא שתוחם את גבולות העבודה לעובד על פי כישוריו וניסיונו התעסוקתי של אותו עובד. כן אחראי המעביד על אופן ההדרכה של העובד ומכאן ההנחה שעובד נפגע כתוצאה מהתממשות סיכון שנוצר על ידי המעביד ואשם תורם יחול על העובד רק כאשר העובד חרג מגבולות הסיכון שיצר המעביד.

25.כאמור, הנתבעת לא מסרה גרסה באשר לאופן התרחשות התאונה והתובע העיד, כי לא היה מיומן בעבודה על המכונה ואף התריע על כך ובכל מקרה התאונה התרחשה עקב פעולה של עובד נוסף, שלתובע לא היתה שליטה עליה, כך שאלמלא חיבור המכונה לחשמל, ייתכן ולא היתה מתרחשת התאונה.

לפיכך, לא מצאתי מקם להשית על התובע אשם תורם בשיעור כלשהו.

אחריות הנתבע :

26.התובע הגיש תביעתו כנגד הנתבע בהיותו בעלים של החברה.

לחברה אישיות משפטית נפרדת, אולם בהתקיים תנאי מתנאיו של סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 ניתן להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את בעלי המניות בחובותיה של החברה.

זו לשון הסעיף:

" 6(א) (1)בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א)באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב)באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה."

27.התובע נמנע מלטעון להרמת מסך ולהוכיח אחת החלופות המנויות בסעיף 6 א 1. למעשה, גם בכתב התביעה, כאשר טען התובע לרשלנות, ייחס זאת לנתבעת.

זאת ועוד, ככל שמדובר בהרמת מסך, הרי שהנתבע כלל אינו בעלים של הנתבעת, אלא שהוא בעלים של חברת אחזקות המהווה בעלים של הנתבעת.

אין בכתב התביעה כל ביסוס לאחריות הנתבע כאורגן של הנתבעת, בהיותו דירקטור בנתבעת ובפועל, הניהול השוטף של המפעל נעשה על ידי הגב' פטקביץ, כשהנתבע כלל אינו מכיר את התובע באופן אישי.

אשר על כן, בהעדר ביסוס לטענה כלפי הנתבע, התביעה האישית נגדו נדחית.

הנזק:

28.הנכות התפקודית :

על מנת לדון בשאלת הנזק, יש לקבוע תחילה את שיעור נכותו התפקודית של התובע.

התובע בתחשיביו ביקש להעמיד שיעור נכותו התפקודית על שיעור 20% בהתחשב בנתוניו: גילו הצעיר, עיסוקו כפועל הנדרש לעבודה פיזית, ואי יכולתו לשוב לעבודתו כבעבר.

בפועל, התובע לא חזר לעבוד אצל הנתבעת ואף לא חזר לעבוד בתחומי מדינת ישראל. התובע טען, בישיבת יום 2.10.14, כי ביקש לחזור ולעבוד אצל הנתבעת, אלא שהגב' פטקביץ ביקשה חוות דעת לפיה התובע הוא נכה, על מנת שתוכל לסדר עבורו אישור לעבוד. התובע לא יכול היה לתת לה חוות דעת כאמור ולכן לא חזר לעבודה אצל הנתבעת.

לטענת התובע, מאז הפציעה הוא מתקשה לעמוד על הרגליים למשך זמן ממושך ומתקשה לעבוד בעבודה פיזית.

התובע בעדותו מציין כי הוא עובד מדי פעם בעבודה שאינה דורשת מאמץ פיזי ואלו דבריו:

"ש: אתה יושב כל היום בבית ולא עושה כלום.

ת: תשאל אותי ממתי אני יושב. מאז שנולדתי אני יושב.

ש: בשנה האחרונה.

ת: לפעמים עובד ולפעמים לא עובד. אחרי המכה שקיבלתי קשה לי לעבוד, אני עובד לפעמים.

תשאל אותי לפני שקיבלתי את המכה מה עשיתי?

ש: בשלוש שנים האחרונות אתה עובד.

ת: אחרי המכה אף אחד לא שאל עלי לפעמים הייתי עובד פה ושם בקטנה משהו קל לא להעמיס על עצמי. למכור משהו בישיבה שלא תהיה עבודה פיזית כמו בשוק."

29.למעשה, פרט לעדותו של התובע, אין לפנינו כל נתון עליו ניתן יהיה להסתמך לשם קביעת שיעור נכותו התפקודית של התובע. התובע לא צירף תלושי שכר, או מסמכים רפואיים מאז התאונה ועד היום, מהם ניתן יהיה ללמוד כיצד התובע מצליח לתפקד במומו וידוע מדבריו, כי היה מוכן לשוב ולעבוד אצל הנתבעת בסמוך לאחר אירוע התאונה.

התובע הינו עובד כפיים. אין ספק שעליו לעשות שימוש ברגליו במסגרת עבודתו ופגיעה גם בבהונות יכולה להשפיע על התפקוד ובעיקר על היציבה.

למרות האמור, הנני סבורה, כי כשם שאדם יכול לתפקד עם פגיעה באצבעות ידיו, כך הוא יכול לתפקד כאשר הוא נפגע בכפות רגליו, כאשר במידה רבה הנעליים יכולות להגן על הרגל ולסייע בתפקוד ולא בכדי שיעור הנכות שנקבע בתקנות לעניין קטיעת אצבעות הרגליים, נמוך משיעור הנכות שנקבע לקטיעת אצבעות הידיים.

בהעדר קריטריונים אובייקטיבים להעריך את שיעור הנכות ובהינתן העובדה שהתובע אף היה מוכן לחזור ולעבוד אצל הנתבעת, מצאתי מקום להעמיד את שיעור נכותו התפקודית של התובע על שיעור של 12%.

היקף הנזק:

30.הצדדים לא התייחסו בסיכומיהם לעניין הנזק באופן מפורט, לפיכך תתבסס הכרעתי, בין היתר, על נתונים שהוצגו וטענות שנטענו בתחשיב הנזק שהוגש מטעם התובע ביום 12.7.16.

31.הפסדי שכר:

שכרו החודשי של התובע, על פי הנתונים שהובאו בתחשיב הנזק , עמד על סכום שנע בין 3,000 ₪ ל- 4,000 ₪.

בהתאם לטענת התובע, הבטיחה הגב' פטקביץ, כי תשלם לו שכר עבור שלושה חודשי אי כושר בסכום חודשי של 4,000 ₪. הגב' פטקביץ אף אישרה במסגרת השיחה המוקלטת, כי העבירה סכום דומה באמצעות צד שלישי, סכום שלטענתה שיקף כספים שהגיעו לתובע בגין איסוף צמיגים.

התובע לא הציג אסמכתאות לעניין תקופת אי הכושר בה שהה, אך מדבריו ניתן להסיק, כי הוסכם בינו ובין הנתבעת, כי ישולם לו שכר בגין שלושה חודשי היעדרות. דומתני, כי גם ללא אישור רפואי, מדובר בתקופת החלמה סבירה נוכח טיב פגיעתו של התובע.

אני פוסקת לתובע אפוא בגין תקופת ההחלמה פיצוי בשיעור של 12,000 ₪. סכום זה בצירוף ריבית כחוק, מאמצע התקופה עומד על סכום של 13,800 ₪, נכון למועד פסק הדין.

32.כיוון שהתובע לא הציג אסמכתאות לעניין עבודתו עד כה ובשים לב לקושי האובייקטיבי להציג אסמכתאות בתחום, מצאתי מקום לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי נוסף בשיעור של 20,000 ₪ עבור תקופת העבר, שמאז התאונה ועד היום.

32.אובדן כושר השתכרות:

התובע תושב הרשות הפלסטינאית (חברון) ובזמן התאונה עבד בישראל ללא אישור שהייה כדין. גם כיום אין לתובע אישור כניסה לישראל. בעדותו אמר התובע שלא יכול היה להגיע לירושלים לחתום על התצהיר כי לו אישור כניסה ולכן חתם על התצהיר במשרד של אחותה של ב"כ הנתבעת ברמאללה.

התובע טוען כי כיום אינו עובד באופן מסודר בגין הפציעה.

ההלכה שהשתרשה הינה, כי הפיצוי שינתן לתובע יהא מבוסס על נתוני שכר שהיו ידועים במועד מתן פסק הדין.

מאחר ואין לפני למעשה נתונים על שכרו של התובע עובר לתאונה, בשים לב לגילו הצעיר של התובע במועד התאונה, כבן 22 ובשים לב לכך שלא ניתן לקבוע את בסיס שכרו כבסיס השכר עובר לתאונה, היות והתובע הינו תושב שטחים, שאינו בעל אישור שהייה בארץ, כך שבסיס השכר בארץ אינו רלוונטי לגביו, מצאתי מקום להישען על השכר ברשות הפלסטינית.

33.שכר זה, ברשות הפלסטינית טעון הוכחה, התובע לא צירף גם לא את נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ברשות, שמהם ניתן יהיה לגזור את בסיס שכרו. למרות האמור, איני סבורה כי יש מקום לקפח את התובע בעניין ויש מקום לגזור את השכר ממקורות חיצוניים.

מצאתי מקום לאמץ לעניין זה את שנפסק בת"א (י-ם) 1547/98 בני עודה ג'מאל נ' משרד הביטחון (לא פורסם, כב' השופט משה דרורי, ניתן ביום 22.3.06, פסקה 67 לפסק הדין):

"גם היום, בשנת 2006 אנו נמצאים עדיין בעידן של אי וודאות ביחס למה שיקרה בעתיד באזור יהודה ושומרון. יתכן עם השיפור בוודאות המדינית, עשוי השכר הממוצע של העובדים באזור לעלות. אולם, ניתן להניח, כי באותה מידה יכול השכר הממוצע אף לרדת. בהעדר ראיות אחרות, לא נותר לנו, לכאורה, אלא להסתמך על המציאות כיום, כפי שהיא באה לידי ביטוי בנתונים הסטטיסטיים אשר הוגשו על ידי הנתבעת. עם זאת, ולאור גילו הצעיר של התובע, ובהתחשב בכך שהפיצוי נקבע לאובדן הכנסה של עשרות שנים, מצאתי לנכון לאמץ גישה אופטימית, זהירה ומתונה, ולהניח כי השכר ממוצע באזור יהודה ושומרון, אכן יעלה במידה זו או אחרת. לאור האמור מצאתי לקבוע את בסיס השכר על סך של 2,000 ₪ לחודש. סך זה מתאים לבסיס השכר שנקבע בפסיקה בנסיבות דומות והוא משקף את המצב כיום, יחד עם ציפייה, זהירה, לעתיד טוב יותר ..."

בנסיבות המקרה שלפניי, מצאתי מקום להעמיד את בסיס שכרו של התובע על השכר של 2,400 ₪. סכום זה, הינו הסכום שנפסק במסגרת ת.א. 1547/98 הנ"ל, בקירוב, בצירוף הפרשי הצמדה להיום. ערה אני לכך שייתכן וסכום זה אינו משקף את בסיס השכר הנוכחי ברשות, אך על מנת שלא לקפח את התובע, מצאתי מקום להסתפק בסכומים שהוכחו במסגרת הליך אחר, כאשר במסגרת אותו הליך בוססו הסכומים על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ברשות.

נקודת המוצא לצורך החישוב תהא, כי תוחלת חיי העבודה ברשות זהה לזו שבתחומי מדינת ישראל, דהיינו גיל 67, הגם שלא הוכח מהו גיל הפרישה ברשות ומתוך הנחה אופטימית להשוואת גיל הפרישה בין תושבי הרשות ובין תושבי מדינת ישראל עם הגיע התובע לגיל פרישה.

סך ההפסד לעתיד על בסיס הפסד חודשי בשיעור 12% מבסיס השכר שנקבע, 2,400 ₪, ועומד על הסך של 77,000 ₪ (במעוגל).

34.הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים 

לא הוכח, כי התובע היה זכאי להפסד פנסיה ותנאים סוציאליים ולכן אין לפסוק פיצוי בגינם.

35.כאב וסבל:

בנסיבות העניין, לאור היקף הפגיעה, הטיפול הרפואי, ימי האשפוז ותקופת ההחלמה, הפגם האסטטי וגילו הצעיר של התובע, מצאתי מקום להעמיד את שיעור הפיצוי בגין כאב וסבל על הסכום של 75,000 ₪, בערכים דהיום.

36.הוצאות רפואיות:

הגם שהתובע טען, כי הנתבעת לא נשאה בעלות אשפוזו, לא הוכחה עלות האשפוז וכן לא הוכחו הוצאות רפואיות נוספות ולפיכך, לא מצאתי מקום לפסוק פיצוי בראש נזק זה.

37.עזרה והוצאות לעבר ולעתיד:

איני סבורה, כי נכותו של התובע הינה מסוג הנכויות שיש בהן כדי להגביל אותו בתפקוד בבית. מנגד, יש מקום לפסוק פיצוי בגין עזרה לתקופת האשפוז וההחלמה. אני פוסקת פיצוי בשיעור של 1,500 ₪.

סוף דבר:

38.סך הכל אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 187,300 ₪.

כמו כן, אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות התובע (אגרות וחוות דעת מומחים), כדי שיעור הוצאתם, ובתוספת ריבית כחוק מיום ההוצאה ועד התשלום בפועל.

התביעה כנגד הנתבע נדחית.

כן אני מחייבת את הנתבעת בשכ"ט ב"כ התובע בסכום של 40,000 ₪.

ניתן היום, י"ט טבת תשע"ט, 27 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.