א.פ. עיצובים - שותפות מוגבלת נ' מדינת ישראל - משרד התעשייה המסחר והתעסוקה

החלטה

בפני בקשה מיום 21/2/13 להארכת מועד להגשת בקשה להשפט ביחס לקנס מינהלי על סך 15,000 ₪ שהוטל על המבקשת, ביום 12/8/12, בגין העסקת עובד ביום המנוחה השבועי (עבירה לפי סעיף 9 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951 [להלן: "חוק שעות עבודה ומנוחה"]).

לטענת המבקשת יש עניין ציבורי רב בכך שיתאפשר לה להוכיח את חפותה במשפט פלילי באשר בין הצדדים קיימת מחלוקת עקרונית בכל הנוגע ליחס שבין הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, האוסרות על מעביד להעסיק עובד ביום המנוחה השבועי, לבין הוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח 1988 [להלן חוק שוויון הזדמנויות בעבודה] אשר לפיהן מנוע המעביד מלשאול מועמד לעבודה, כמו גם עובד פעיל, לעניין דתו.

לטענת המבקשת, העוסקת בין היתר בהפעלת חנויות רהיטים הפתוחות בשבת, היא מתקשה לכלכל את צעדיה, בשל קיומן של הוראות חוק סותרות, והיא נזקקת להכרעה שיפוטית על מנת לדעת כיצד עליה לפעול.

המשיבה מתנגדת לבקשה להארכת המועד להגשת בקשה להשפט. לטענתה, המבקשת לא הצביעה על נסיבות מיוחדות שמנעו את הגשת הבקשה להשפט במועד הקבוע בחוק, או שיש בהן כדי להצדיק את השיהוי בהגשת הבקשה. לטענת המשיבה, הבקשה דנן כלל איננה מתיחסת לנסיבות שהובילו לשיהוי בהגשת הבקשה (אציין כי הבקשה לא נתמכה בתצהיר) ולפיכך בית הדין כלל איננו מוסמך להאריך את המועד להגשת בקשה להשפט.

עוד טוענת ב"כ המשיבה כי המבקשת אף לא עומדת במבחן המהותי שעניינו ב"סיכויי ההגנה". לדידה, ההצהרה עליה חתם העובד (בה סימן כיום מנוחתו השבועי את יום שישי ואת יום ראשון גם יחד) איננה יכולה להקים למבקשת הגנה טובה (העתק מההצהרה הוגש לתיק בית הדין ביום 11/6/13, לאחר הדיון שהתקיים במעמד הצדדים).

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להדחות ואלה הטעמים להחלטתי:

השתלשלות העניינים מיום הגשת הקנס המנהלי ועד הפניה לבית הדין:

ביום 12/8/12, הוטל על המבקשת קנס מנהלי בגין העסקת עובד יהודי ביום השבת (עבירה לפי סעיף 9 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א - 1951).

הודעת הקנס הומצאה למבקשה ביום 20/8/12.

בחלוף כחודשיים, ביום 16/10/12 המבקשת פנתה למשיבה במסמך שכותרתו הודעת ערר, ובו שטחה בפני המשיבה את כל טענותיה וביקשה לבטל את הודעת הקנס.

ביום 30/10/12 החליטה המשיבה לדחות את הבקשה לביטול הקנס (הן מחמת האיחור בהגשתה והן לגופה). מכתב זה התקבל אצל המבקשת רק ביום 17/12/12.

ביום 17/1/12 שוב פנתה המבקשת למשרד התמ"ת במסמך שכותרתו "ערעור" והוא נחזה כמסמך שנועד להגשה לבית משפט (ואולם אין חולק כי לא הוגש לבית המשפט באותה עת (נספח 3 לבקשה). לבקשה צורף ספח חתום של "בקשה להשפט", אשר נחתמה על ידי ב"כ הנתבעת באמצעות יפוי כח.

ביום 7/2/13 נשלח למבקשת מכתב ממשרד התמ"ת במסגרתו הוברר כי הבקשה לביטול הקנס נדחתה, וכי ככל שבדעת המבקשת לבקש להאריך את המועד להגשת בקשה להשפט הרי שהיא רשאית לפנות לבית הדין לעבודה שבסמכותו לאשר הארכת מועד .

על אף שהובהר לה כי עליה לפנות לבית הדין בבקשה להארכת מועד להשפט, ביום 21/2/13 פנתה המבקשת לבית הדין בבקשה להגשת ערעור מנהלי. בדיון שהתקיים ביום 3/4/13 הובהר כי הבקשה תתברר כבקשה להארכת מועד להשפט, אשר ככל שתתקבל, יוגש נגד המבקשת כתב אישום.

הכרעה

בית הדין הארצי הנכבד עמד לא אחת על תכליתו של חוק העבירות המנהליות, התשמ"ו-1985, אשר נועד להעמיד בידי רשויות האכיפה, אמצעי נוסף, בצד הסמכות המוקנית להם ליזום הליכים פלילים, על מנת שיוכלו לפעול באופן יעיל מידתי ואפקטיבי לאכיפת חוקי העבודה כמו גם חיקוקים אחרים.

אין לכחד כי בפיתוח המסלול המנהלי יש כדי להפחית את העומסים על המערכת המשפטית, ואולם יתרונו המהותי הוא בכך שמבקרים המתאימים, הוא מאפשר יצירת הרתעה כלכלית משמעותית ואפקטיבית, בלא להכתים את מבצע העבירה בכתם של הרשעה פלילית, ותוך השקעת מאמצים נמוכים יחסית מצד רשויות האכיפה.

בצד העקרונות של יעילות ואפקטיביות נשמרה זכותו של מי שהוטל עליו קנס מנהלי להגיש בקשה לביטול הקנס המנהלי כמו גם בקשה להשפט בגין העבירה, ואולם זאת, בתוך תקופת זמן קצובה ומוגדרת, בת 30 יום, על מנת שלא לחבל באפקטיביות של ההליך.

כך, חוק העבירות המנהליות מאפשר למי שהומצאה לו הודעה על תשלום קנס לבקש את ביטולו או להודיע כי ברצונו להישפט בגין העבירה המיוחסת לו, ואולם הודעה כאמור עליו לשלוח בתוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההודעה על הטלת הקנס המנהלי (ר' סעיף 8(ג) לחוק).