א.פ. עיצובים - שותפות מוגבלת נ' כהן ואח'

החלטה

רקע וטענות הצדדים

1.המשיבים רכשו מן המבקשת ביום 26.1.2008, 10 כסאות מרופדים בעור בסך של 5,500₪. לטענתם המבקשת ציינה בפניהם שכסאות אלו עשויים מעור אמיתי ובאיכות מעולה. לאחר מספר חודשים החל הריפוד בחלק מן הכיסאות להתקלף ולאחר שהמשיבים פנו למבקשת, היא החליפה 2 כסאות. כעבור שנתיים רכשו המשיבים שתי כורסאות מן המבקשת בסך של 4,780 ₪. לטענת המשיבים במרוצת הזמן החל ריפוד הכיסאות, לרבות אלו שהוחלפו וכן הריפוד של הכורסאות, להתקלף. המשיבים פנו אל המבקשת אשר הבטיחה להם כי יוכלו להחליף את הכיסאות ללא תמורה. לאחר מכן חזרה בה המבקשת והציעה למשיבים לרכוש כיסאות חדשים בהנחה של 25% בלבד. מכאן הוגשה תביעת המשיבים בה הם עותרים להשבת הכסף ששולם עבור הכסאות והכרסאות, כאשר המשיבים צרפו חוות דעת מומחה להוכחת טענתם כי הריפוד היה פגום ועשוי מעור באיכות ירודה.

2. המבקשת טענה להגנתה, כי המשיבים פנו אליה רק לאחר שלוש וחצי שנים מיום רכישת הכיסאות, וזאת בניגוד לטענת המשיבים כי פנו אליה לאחר מספר חודשים. לדידה של המבקשת, הפגמים בריפוד נובעים ככול הנראה משימוש בחומרים כימיים לא מתאימים וזאת בהתאם לאבחנתו של נציג שירות אשר ביקר בביתם ובדק את הרהיטים. על אף השימוש שעשו המשיבים בכיסאות הציעה המבקשת למשיבים לרכוש כיסאות חדשים בהנחה ברשת, אך המשיבים לא הסכימו לכך ודרשו החזר מלא של מחיר הכיסאות והכורסאות.

3.בפסק הדין אשר ניתן על ידי בית משפט קמא - כב' סגן הנשיא השופטת בית אור (ביום 28.2.2013) נקבע, כי המשיבים הוכיחו את תביעתם, שכן המשיבים רכשו מוצר אשר הוצג להם כמוצר איכותי המאפשר שימוש למשך שנים רבות. למרות זאת, לאחר תקופה קצרה החל ריפוד העור להתפורר והתברר כי נעשה שימוש בעור מאיכות ירודה (עור מסוג באייקסט) בעוד שבמועד ההתקשרות המבקשת לא גילתה כיאה למשיבים את איכותו הירודה של העור אלא הציגה בפניהם מצג הפוך. לפיכך, מאחר והמבקשת לא תיקנה את הפגמים לאחר פנייתם של המשיבים, המשיבים זכאים לבטל את העסקה ולהשבה של התמורה ששילמו.

כנגד פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני.

4.בבקשת רשות הערעור טענה המבקשת, כי יש ליתן רשות ערעור מאחר ומדובר בעניין עקרוני לרוב בתי העסק בארץ; כי בית המשפט קמא שגה כאשר ביטל עסקה בחלוף תקופת האחריות (שנה) ולאחר 5 שנים, על אף שנעשה שימוש בטובין תוך השבת התמורה המלאה ללא שנוכה פחת השימוש בהם; כי בית המשפט ביטל את העסקה בניגוד להוראות חוק המכר תשכ"ח-1968 (להלן:"חוק המכר"); כי בית המשפט ביסס את פסק דינו על מסקנות עובדתיות אשר אינן מבוססות על חומר הראיות, למשל כאשר קיבל את טענת המשיבים ביחס למצג אשר הוצג להם בגין איכות הכיסאות ומועד תלונתם של המשיבים לראשונה אודות הקילוף בעור; כי שגה בית המשפט כאשר ביסס את מסקנותיו בנוגע לאיכות העור על ידיעתו האישית ועל חוות דעת שהוגשה מטעם המשיבים ללא שניתנה למבקשת הזדמנות להגיש חוות דעת נגדית; כי שגה בית המשפט שביטל את העסקה בנוגע לכורסאות אשר לגבן לא נטענו פגמים, וכי בית המשפט קמא הושפע מפסק דין אחר אשר ניתן כנגד המבקשת אשר אינו מהווה תקדים.

5.המשיבים הגישו מצידם בקשה לדחיית בקשת רשות הערעור על הסף, זאת לאחר שציינו שבקשת רשות הערעור הוגשה על ידי המבקשת באיחור. לאחר שהתבקשה תגובת המבקשת, הוברר כי אכן הבקשה הוגשה באיחור ומכאן הגישה המבקשת בקשה להארכת מועד.

ב. דיון והכרעה

6. בהתאם לתקנה 16(א) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז -1976, "המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט או על החלטתו לפי תקנה 12 לגבי בקשה לבטל החלטה שלא בפני בעלי דין, הוא 15 ימים מיום מתן פסק הדין או ההחלטה".

במקרה דכאן, פסק דינו של בית המשפט קמא ניתן בהיעדר הצדדים ביום 28.2.2013 והומצא למבקשת ביום 10.3.2013. לפיכך, ולאחר חישוב הימים בהם היתה פגרת חג הפסח (תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 (להלן:"תקנות סדר הדין האזרחי") היה על המבקשת להגישה ביום 2.4.2013, ומכאן שהבקשה הוגשה באיחור של יומיים, דהיינו ביום 4.4.2013.

המבקשת נמקה בקשתה להארכת המועד בכך, שבשל טעות בתום לב בחישוב ימי פגרת הפסח סברה כי באפשרותה להגיש את הבקשה עד ליום 7.4.2013 (כאשר הבקשה הוגשה ביום 4.4.13 - דהיינו באיחור של יומיים) תוך שציינה, כי לא נפגעו ציפיותיהם של המשיבים וכי לבקשת רשות הערעור סיכויים טובים.

7.תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי אם נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי בית המשפט להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו. ידוע, כי הנטייה היא שלא להיענות לבקשה להארכת מועד כאשר האיחור נבע מעניין שהוא בתחום שליטתו של המבקש או בא כוחו. יפים לעניין זה דברים שנאמרו לאחרונה בבש"א 3430/13 גבי אלבז נ' אבירם מיטל (26.05.2013):

"ידו של בית המשפט אינה קלה ביישום הדרישה לקיומו של "טעם מיוחד" להארכת מועד (ראו בש"א 2399/11 זנגריה נ' זנגריה (30.3.2011)). בהקשר זה, הנטייה להיענות לבקשה להארכת מועד גוברת במקום שבו סיבת האיחור נעוצה בטעמים שאינם בשליטתו של בעל-הדין, ולעומת זאת סיבה שכל כולה בתחום שליטתו ובחירתו של בעל-הדין (או בא-כוחו) אינה מהווה בדרך-כלל "טעם מיוחד"".

בע"א 7372/12 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקוה נ' חברת חלקה 18 בגוש 6365 בע"מ ואח' (20.02.2013) דן בית המשפט העליון במהותו ומשמעותו של אותו "טעם מיוחד", אשר לצורך בחינת התקיימותו על בית המשפט לבחון את הסיבה לאותו איחור בהגשת ערעור או הגשת בקשה לרשות ערעור וציין כי:

"קיומו של "טעם מיוחד" נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו ובהקשר זה יש לשקול, בין היתר, את משך האיחור; את מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור; ולצד אלה יש לשקול את מידת ההסתמכות של הצד שכנגד על פסק-הדין, וכן את סיכוייו הלכאוריים של ההליך (ראו בש"א 1364/10 פלונית נ' פלוני, פסקה 3 (21.4.2010))" .

באותו עניין אף צוין כי ככלל טעות בחישוב ימי הפגרה לא תהווה טעם מיוחד, בייחוד כאשר בעל הדין מיוצג כפי שבענייננו. עם זאת, איחור קצר ביותר יהווה שיקול רלוונטי בבחינת אותו "טעם מיוחד":

"צודקים המשיבים כי על דרך הכלל טעות במניין הימים אינה בבחינת "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת הליך ערעורי, בנסיבות בהן ניתן היה להימנע מהטעות בנקל באמצעות עיון פשוט בדין או ספירה ידנית של הימים בלוח-השנה. כך במיוחד כאשר מדובר בבעל-דין מיוצג. יחד עם זאת, אין מדובר בשלילה מוחלטת של מתן ארכה אלא יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הייחודיות... אכן , איחור של יום אף הוא איחור, אך משך האיחור הוא שיקול רלבנטי בבחינת השאלה האם קיים "טעם מיוחד" למתן אורכה..".

8. במקרה דכאן, המבקשת הגישה את בקשת רשות הערעור באיחור של יומיים וזאת בשל טעות בחישוב ימי פגרת הפסח. טעות בחישוב הימים אינה מהווה, כשלעצמה, הצדקה לאיחור, כאשר גם אם אקבל את טענת המבקשת כי המדובר בטעות בתום לב, עדיין אין בכך כדי לבסס "טעם מיוחד" כנדרש על פי דין.

יתירה מכך, בחינת טענות המבקשת מעלה כי סיכוייה של בקשת רשות הערעור לגופה אינם גבוהים כלל ועיקר. פסק דינו של בית המשפט קמא מנומק כדבעי, והוא ניתן על בסיס קביעות שבעובדה, קביעות מהימנות, לאור חוות דעת מומחה שהוגשה לו, ולאחר שבית המשפט שמע את הצדדים. הכרעתו של בית המשפט קמא ניתנה לגופם של דברים ולגופן של טענות, בהתאם לנסיבות שהתגלו בפניו, לעדויות הצדדים ולחוות דעת המומחה שהונחה בפניו. מכאן מסקנות בית המשפט מבוססות ואין מקום להתערב בהן.