פסק דין
זו בקשת רשות ערעור על החלטת השופט חננאל שרעבי מיום 25.10.09 לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין שניתן נגדה, לטענתה בהעדר הגנה.
לטענת המבקשת, המשיבים לא שילמו למבקשת את מלוא התמורה עבור הדירה שרכשו מהם, ועקב כך לא פרעה המבקשת תשלומים לצדדים שלישיים, ובנוסף על כך, דחק הבנק במשיבים וסירב לשחרר את יתרת התשלומים. במצב זה, הונחה לפתחם של המשיבים הצעה על ידי הרוכשת (תיכף נגלה מי היא) שנצלה אותם וכפתה עליהם להסכים לתנאים גרועים למכירת זכויותיהם, אף שלא היו רשאים לעשות כן באותה שעה. לטענת המבקשת, בבוא הרוכשת להשלים מזימתה, נתקלה בעיקולים שרבצו על הנכס שמנעו העברתו, וכן בצורך לקבל הסכמת המבקשת לרישום הערת אזהרה, כאות להעברת הזכויות מהמשיבים לשמה. כדי להשיג זאת, כך נטען, פעלה אותה רוכשת בתחבולה זדונית מתוכננת היטב. המשיבים הגישו תובענה למחיקת העיקולים הרובצים על המקרקעין. לטענת המבקשת, כדי לחמוק ממענה עניני, החליטו המשיבים שלא להמציא את כתב התביעה למבקשת, אלא לידי עו"ד יוסף תשובה. לטענת המבקשת, אותה שעה היה עו"ד תשובה שרוי בכל מיני עניינים אישיים ולא תיפקד כלל כעו"ד. לטענת המבקשת, הוא לא היה מיופה כוח מטעם המבקשת, עובדה שהיתה ידועה למשיבים ולצד ג', אבל הם בחרו לפעול דווקא מול עו"ד תשובה. כתב התביעה הומצא לעו"ד תשובה, ולימים נחתם בין המשיבים לעו"ד תשובה הסכם פשרה לפיו ויתרה המבקשת באורח בלתי מוסבר על המגיע לה, ונתנה הסכמתה להעברת הזכויות מהמשיבים לצד ג'. אותו הסכם פשרה קיבל תוקף של פסק דין, ביום 21.5.08, והמבקשת עתרה לביטולו. לטענתה, לא נטלה צד בהסכם ולא היתה מודעת לכריתתו או למשא ומתן בין עו"ד תשובה למשיבים. לטענת המבקשת, נודע לה לראשונה על פסק הדין לאחר שניתנה החלטה על בזיון בית משפט עקב אי קיומו.
המבקשת עתרה לבית המשפט לביטול פסק הדין מחמת הצדק, מכיוון שכתב התביעה מעולם לא הומצא לה והיא לא ידעה על ההליך, ולמען הזהירות לפי שיקול דעת בית המשפט. בית המשפט דחה את הבקשה, לאחר חקירת מצהירים וקביעת עובדות לצורך ההחלטה.
עכשיו הזמן לגלות, שאותה רוכשת, צד ג', שנהגה לטענת המבקשת בזדון כה רב, וכדברי המבקשת כדי "לעשוק יהודי", היא עו"ד צהלה הלוי, ב"כ המשיבים, אשר רכשה מהמשיבים את דירתם ביחד עם בעלה.
עו"ד תשובה אינו מנהל החברה המבקשת, והוא בעל 50% ממניותיה. כפי שקבע בית המשפט, לא היה לו יפוי כוח ספציפי לייצג את המבקשת בתביעה זו, אבל היה לו יפוי כוח כללי לטפל בכל הפרוייקט, המבקשת טוענת שעו"ד תשובה לא שימש כמיופה כוח המבקשת בכל הקשור לפרוייקט אלא רק ייצג את המבקשת בהסכם המכר מול המשיבים ועם חתימת הסכם המכר סיים את תפקידו, וההנחה שעו"ד תשובה שימש כמיופה כוח בכל הקשור בפרוייקט לא נטענה ולא הוכחה. המבקשת לא טרחה לצרף לבקשתה את פרוטוקול הדיון ביום 1.9.09, ולא נותר אלא לסמוך על הבאות של בית המשפט מתוכו. כפי שציין בית המשפט, העיד עו"ד תשובה שהוא טיפל בכל עניני המבקשת הקשורים לפרוייקט המגורים הנדון, בהסתמך על יפוי כח כללי שניתן. בית המשפט האמין לו שהיה לו יפוי כוח כללי, במיוחד לאחר שהמבקשת התחמקה מהמצאת מסמכים על יפוי הכוח שניתן לעו"ד תשובה, למרות אורכה שביקשה וקיבלה. לפיכך, אני דוחה את טענת המבקשת שלפיה טענה זו לא נטענה ולא הוכחה. בדין קבע כך בית המשפט.
אין ספק, שעו"ד תשובה משמש כעו"ד המבקשת מקדמת דנא (כפי שעולה בין היתר מייצוגו את המבקשת בת"א 19538/00 בבית משפט השלום בחיפה), וכתובת משרדו היא כתובת משרדה של המבקשת. המבקשת טענה בבקשתה כי מענה של המבקשת מפורסם וידוע היטב והמשיבים יכלו לבררו, וכי הלכה פסוקה היא שעל אף האמור בתקנות בענין המצאה לתאגיד, אין לראות בכל הנחה במען הרשום המצאה כדין. ראשית, אומר כי, מענה של המבקשת ביחסים שבינה לבין המשיבים הוא כאמור בסעיף 22 לחוזה: "כתובות הצדדים לצרכי הסכם זה הן הכתובות שצויינו בכותרתו, או כל שינוי בהן שנמסר לצד השני.". הכתובת שמסרה המבקשת היא רח' סמילנסקי 1 בנתניה, כתובתו של עו"ד תשובה, ועל כן, ביחסים בין הצדדים, כל עוד לא הודיעה המבקשת על שינוי, הכתובת שבה יש להמציא כתבי בי דין היא הכתובת הזו, ואין על המשיבים לחפש את המבקשת בכל כתובת אחרת.
בהחלטתי מיום 15.12.09 נתתי למבקשת הזדמנות להמציא את הפסיקה הקובעת את ההלכה הפסוקה הנטענת. המבקשת לא המציאה כל פסיקה כזו, אף לא של ערכאות נמוכות. כל שהמציאה הוא פסק דין שלפיו יש לציין באישור המסירה את שם הפקיד המקבל, פסק דין מחוזי לפיו הדבקה על משרד רשום שהיה סגור תקופה ארוכה אינה מסירה כדין, ופסקי דין כי בהדבקה על הדלת של המשרד, כשאין לדעת אם ההזמנה לא הוסרה על ידי מאן דהו, רשאי בית המשפט להחליט שההזמנה תימסר מחדש. אין איפוא הלכה פסוקה כדברי המבקשת, במיוחד במקרה כמו שלנו, שההזמנה נמסרה לענת כהן ממשרדו של עורך הדין, שמשרדו הוא המשרד הרשום, ולא הודבקה, ואין חשש שהוסרה. על כן, במקרה זה, הנחה במשרד הרשום היא מסירה כדין על פי תקנה 484.
בית המשפט לא קבע שהיתה מסירה כדין לפי תקנה 484, אלא לפי תקנה 477, שאליה המבקשת לא התייחסה בבקשתה כלל. תקנה 477 קובעת:
ההמצאה תהא ככל האפשר מבחינה מעשית לנמען גופו, אולם אם יש לו מורשה לקבלת כתבי בי-דין לשם המצאה לפי תקנות אלה - דיה ההמצאה למורשה, ואם יש לו עורך דין, דיה ההמצאה לעורך הדין או למתמחה שלו, או בהנחה במשרדו, והכל אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת.
כפי שקבע בית המשפט בצדק, לצורך תקנה זו, אין צורך שיהיה לעורך הדין יפוי כוח ספציפי לטפל בתביעה, ודי בכך שאותה שעה שימש עורך הדין כעו"ד של הנמען, אף מחוץ לתיק זה. כאמור בע"א 96 / 4588 חרמץ נ' מרגוליס פ"ד נו (6) 742, עמוד 745-746:
מטרת ההמצאה היא להביא את ההליכים שבפני בית-המשפט לידיעת בעלי-הדין, שהם צד להתדיינות. במימוש תכלית זו נקבעו בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 כללים שונים אשר מאפשרים להשיגה במכלול של דרכים ואמצעים. לעניין שבפניי יש רלוונטיות לתקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כי: "ההמצאה תהא ככל האפשר מבחינה מעשית לנמען גופו, אולם אם יש לו מורשה לקבלת כתבי בי-דין לשם המצאה לפי תקנות אלה - דיה ההמצאה למורשה, ואם יש לו עורך דין, דיה ההמצאה לעורך הדין או למתמחה שלו, או בהנחה במשרדו, והכל אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת".
תקנה 477, כמו תקנות דומות המאפשרות המצאה למי שאינו בעל-הדין, מבוססת על ההנחה שהמצאה למי שאינו בעל-דין, ובכלל זה מורשה של בעל-הדין, תביא את ההליך או את כתב-בי-הדין הרלוונטי לידיעתו של בעל-הדין. בהתאם לכך אף נקבע כי השאלה אם פלוני הינו מורשה לעניין תקנה 482(א) נחתכת לפי "...קיומה של דרגה כזו של אינטנסיביות של הקשר שבין המורשה לנתבע, שיש להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו" (דברי כבוד המשנה לנשיא השופט ש' לוין ברע"א 2652/94 טנדלר נ' לה קלוב מדיטראנה (ישראל) בע"מ ). בפסיקה נקבע כי מבחן זה הוא מבחן נורמטיבי, ואינו עוסק בבחינה בדיעבד אם נמסר לבעל-הדין על-ידי המורשה על ההליכים המתנהלים נגדו, עם זאת תכליתו של המבחן היא לקבוע אם המצאה למורשה היא אפקטיבית במובן זה שיש בה הפוטנציאל הנדרש להביא את ההליכים לידיעתו של בעל-הדין (ראו גם י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [9], בעמ' 235).... מסירה אינה טקס פורמאלי הנעדר טעם ממשי. מסירה הינה הליך אשר יש בסופו תכלית, היא להביא את ההליך לידיעת בעל-הדין.
בדן קבע בית המשפט קמא, כי מסירה במשרד החברה (המוסכם) לידי עו"ד המייצג את המבקשת בפרוייקט והוא גם בעל מחצית המניות בה, יש בה פוטנציאל מספיק להבאת ההליך לידיעת המבקשת, המקיים את הוראות תקנה 477. לפיכך, אני דוחה את טענת המבקשת שכתב התביעה לא נמסר לה כדין. מכאן, שצדק בית המשפט כאשר קבע שאין לבטל את פסק הדין מחובת הצדק.
בית המשפט דחה גם את הבקשה לביטול פסק הדין מכוח שיקול דעת בית המשפט, הן משום ההמתנה הארוכה להגשת בקשה לביטול פסק הדין לאחר שנודע למבקשת עליו, והן משום שהמשיבים אינם חייבים למבקשת אלא סכום לא משמעותי של 300 דולר ארה"ב בתוספת מע"מ, שלא הגיע מועד פירעונו, אלא כאשר יטופל רישום הבית המשותף.
אשר להמתנה מידיעה על הסכם הפשרה עד להגשת הבקשה, מעדות עו"ד תשובה וגם עדות מר עזרא עולה, כי בניגוד לדברי המבקשת שנודע לה על הסכם הפשרה רק לאחר הליכים לבזיון בית המשפט, מר עזרא ידע על הסכם הפשרה לאחר חתימת הסכם הפשרה ואישורו כפסק דין. אמנם, עו"ד תשובה ומר עזרא לא העידו מתי בדיוק נודע למר עזרא, אבל ברור שלא היה זה לאחר נקיטת הליכי בזיון, שכן תגובתו של מר עזרא לידיעה, לפי עדות מר תשובה היתה שמר עזרא כעס ואמר "למה התחייבתי למועדים, כי הכסף לא הגיע מהדייר". אין ספק שזו אינה תגובה לאחר נקיטת הליכי בזיון, אלא תגובה ענינית להסכם הפשרה, וכאשר תשובתו של עו"ד תשובה ניתנה לשאלת בית המשפט מדוע לא פעלה החברה לביטול ההסכם סמוך לאחר שנחתם, מתחזקת המסקנה שתגובה זו היתה סמוך לאחר שנחתם ההסכם במאי 2008, שאם לא כן, היתה תשובתו של עו"ד תשובה "החברה לא ידעה אז על ההסכם". מסקנה זו מתשובתו של עו"ד תשובה מתחזקת לאור עדות מר עזרא בענין זה. על כן, בדין הגיע בית המשפט למסקנה שהמבקשת ידעה על הסכם הפשרה סמוך לאחר חתימתו, ולא הסבירה את המתנתה.
אשר לטענה שהמשיבים לא שילמו את מלוא התמורה, הרי המבקשת לא טענה בבקשתה לביטול פסק דין כמה חייבים לה המשיבים לטענתה. היא הסתפקה בטענה כללית לפיה המשיבים לא מילאו התחייבויותיהם לפי הסכם המכר. אף אם נניח שהמבקשת חשבה עצמה בלחץ של זמן כאשר ניסחה את בקשתה לביטול פסק הדין, ולכן נמנעה מלפרט את טענתה הרי גם בתשובה לתגובת המשיבים. לא פירטה את טענתה. המבקשת לא תבעה מהמשיבים מעולם את הכספים שהם חבים לה לטענתה, וחלפו יותר משבע שנים ממועד שנועד לקיום ההתחייבויות, וכעולה מאישור עו"ד תשובה בשם החברה עוד קודם להגשת התביעה, לפיו המשיבים שילמו את מלוא התמורה והחברה תחתום על הערת אזהרה, יש תימוכין מספיקים לטענת המשיבים שאינם חייבים כל חיוב שהגיע זמן פירעונו, ולפיכך, סיכוי ההגנה של המבקשת קלושים. בדין קבע בית המשפט קמא שיש לדחות טענת המבקשת לביטול פסק הדין מכוח שיקול דעת בית המשפט.
אשר על כן, אני דוחה את הבקשה לרשות ערעור, ומחייב את המבקשת לשלם למשיבים הוצאות הבקשה בסך 7,500 ₪ בתוספת מע"מ. קביעת ההוצאות נעשית בסכום גבוה מהמקובל, לנוכח דרך הטיעון האישית והפוגעת כלפי ב"כ המשיבים.
ניתן היום, כ"ח טבת תש"ע, 14 ינואר 2010, בהעדר הצדדים.