א. נדב בע"מ נ' דריה ואח'

פסק דין

לפני תביעה בסדר דין מהיר שעניינה תאונת דרכים שארעה ביום 8/9/10, בין משאית בבעלות התובעת לבין רכב בבעלות הנתבע 1 והמבוטח על ידי הנתבעת 2 (להלן: "רכב הנתבעים").

למותר להזכיר, כי בהתאם לתקנה 214טז (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, פסק הדין יהא מנומק ב"אופן תמציתי" (וראו גם פסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 4735/03 צברי נ' מדינת ישראל (27.11.03)).

מטעם התובעת העידו נהג המשאית ומנהל התובעת שהגיע למקום לאחר התאונה ומטעם הנתבעים העיד הנהג ברכב.

נהג התובעת העיד, כי יצא עם משאית גדולה מאתר בניה, בנסיעה לאחור מכביש צר עם מכוון. המכוון עמד מאחוריו. הוא יצא מהשביל והחל להתיישר, אולם עדיין חסם את הכביש. המכוון אמר לו לעצור, עצר ואז הרגיש מכה מקדימה. ירד מהרכב וראה ג'יפ פרטי שחור שפגע בו מקדימה, מהצד עם דלת הנהג שכן לא היתה לו היכולת לעבור. הג'יפ ניסה לעבור בין המשאית לבין סלעים שהיו במקום. כשירד מן המשאית השאיר אותה באותו מקום והתקשר לבעל הבית שלו. כאשר נשאל מדוע המכוון לא הגיע להעיד, מסר, כי הוא פועל בנין שעובד בשטח ושנתיים אף אחד לא אמר כלום אז לא ניתן לאתר אותו. בחקירה הנגדית הוצגו בפני נהג התובעת תמונות של הכביש, והוא טען שמאז התאונה הכביש עבר פיתוח ובאותה עת היו במקום סלעים.

גרסת נהג התובעת לחברת הביטוח הייתה זהה לעדותו.

מנהל התובעת שהגיע למקום מיד לאחר התאונה, העיד, כי הגיע למקום וראה את המשאית עומדת ביציאה מהאתר באלכסון ורכב שניסה להשתחל בשוליים, בין המשאית לסלעים נפגע.

נהג הנתבעים העיד, כי נסע בכביש בתוך הקיבוץ וראה משאית עומדת בצד השמאלי של הכביש. החל לנסוע ואיך שהגיע למשאית ועבר כאשר הדלת שלו עמדה ליד הפגוש של המשאית, נהג המשאית החל לנסוע קדימה. לדבריו, גם הוא עצמו נהג משאית והוא יודע שלמשאית יש שטח מת ולכן האט, הכל קרה בהילוך איטי. העד טען, כי לא ראה מכוון במקום. העד אישר, כי צילם את התמונות לקראת הדיון, אולם טען, כי לא היה שינוי בכביש במקום שהמשאית יצאה ממנו. העד טען, כי המשאית עמדה ישר לגמרי בשוליים. כאשר עומת עם הטענה שאלו המשאית הייתה פוגעת בו, היה צריך לראות שפשוף לכל אורך צד הרכב, השיב, כי אכן התפלא שהרכב נפגע אך ורק איפוא שנפגע. העד הוסיף, כי ברח מן המשאית וצפצף אחרי הפגיעה. כאשר נשאל איך המשאית עמדה כאשר הגיע מנהל התובעת למקום, השיב, כי שהוא חושב שזה היה באותו מצב.

נהג הנתבעים מסר בהודעה טלפונית לחברת הביטוח, כי נסע בכביש ישר ומצד שמאל בנתיב השמאלי, עמדה משאית לאחר שסיימה לחזור בנסיעה לאחור ולפתע החלה לנסוע קדימה לנתיב הימני בו הוא נסע, כאשר למשאית יש שטח מת והיא פגעה בו בדלת שמאל.

בנוסף מסר נהג הנתבעים הודעה כתובה לחברת הביטוח, בה כתב, כי נהג בשביל פנימי בקיבוץ, ראה משאית עומדת, חשב שהיא מנקה משאבות בצד התעלה, המשיך בנסיעה ולפתע המשאית החלה לנסוע מבלי שיכלה לראות אותו, ופגעה לו בדלת. לתיאור זה צרף נהג הנתבעים שרטוט בו שרטט את המשאית, כאשר כתב כעל המשאית "משאית משאבת בטון". נהג הנתבעים, שרטט את נתיב נסיעת המשאית לאחור, הציב אותה באלכסון כשהיא חוסמת את נתיב הנסיעה ואת רכבו עובר מימין למשאית במקום שנותר.

מתמונות הנזק של רכב הנתבעים, עולה, כי הרכב נפגע בעיקר פגיעת מעיכה בדלת הקדמית ואלו המשאית נפגעה בפינת הפגוש הקדמי.

דיון והכרעה

מאחר ומדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% - הרי שדי בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה, על מנת להעדיפה על הגרסה אחרת. הכלל הוא, שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו, על כן, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועליו להוכיח את אופן התרחשות התאונה. השאלה באם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות, בחינת הגיונן של הגרסאות, העקביות שבן וקביעת משקלן הראייתי.

במקרה דנן, לאחר שבחנתי את העדויות שנשמעו, את התמונות שהוגשו, ואת גרסאות הצדדים, אני מעדיפה את גרסת עד התובעת על גרסת עד הנתבעים.

עדותו של עד התובעת הייתה קולחת ומהימנה. השרטוט ששרטט עד התובעת טרם כניסתו לאולם בית המשפט והאופן בו מיקם את המשאית, זהה כמעט לחלוטין לשרטוט ששרטט עד הנתבעת בזמן אמת בפנייתו לחברת הביטוח. משרטוט זה ניתן ללמוד, כי המשאית הייתה בנסיעה לאחור כשהיא חוסמת את נתיב הנסיעה, כך גם מסר נהג הנתבעת טלפונית לחברת הביטוח. נהג המגיע למצב כזה, בו משאית סיימה נסיעה לאחור, צריך לאפשר למשאית לסיים את התמרון ולא לנסות לעבור במרווח שנוצר.

נסיונו של נהג הנתבעים לטעון, כי חלף על פני משאית עומדת בצד הדרך לא יכול להצליח. בהודעה הטלפונית לחברת הביטוח, מסר, כי המשאית נסעה לאחור, הווה אומר העד ראה את התמרון של המשאית, לא מדובר במשאית העומדת לתומה. בשרטוט ששרטט כתב משאית משאבת בטון, אולם בכתוב הדגיש, כי ראה משאית עומדת וסבר שהיא מנקה את המשאבות בצד התעלה, כך שניסה לציור את הרושם, כי מדובר היה במשאית חונה, דבר שלא מתיישב עם השרטוט, בו צייר את המשאית עומדת באלכסון וחוסמת את הנתיב ועם מה שמסר טלפונית, כי המשאית נסעה לאחור.

נהג הנתבעים הציג בבית משפט תמונות שצילם בה נראית משאית עומדת צמוד לצד שמאל של הדרך, בנסותו להמחיש את התאונה, דא עקא שהתמונות לא מתיישבות עם השרטוט שלו מזמן אמת, ואין מתיישבות עם הנזקים שנגרמו לרכבו. אין זה הגיוני שמשאית גדולה תצא ימינה בחדות ותגרום לנזק נקודתי בדלת, מה גם שלו הפגיעה הייתה נגרמת בכוח נסיעת המשאית, צפוי שהייתה חמורה הרבה יותר.

אין זאת, אלא שלנהג הנתבעים לא הייתה הסבלנות להמתין לסיום תמרון המשאית והוא נדחף בשטח שנוצר בין המשאית בשולי הדרך וכך נפגע.

משכך, עיקר האחריות לתאונה מוטלת על נהג הנתבעים. יחד עם זאת, לנהג התובעת אשם תורם. משאית המתרמנת תמרון מסוג זה חייבת מכוון ובמידת הצורך יותר ממכוון אחד. נהג התובעת טען שהיה מכוון אך זה לא בא להעיד. חובת המכוון הייתה לעצור את התנועה וככל שהיה צורך לעצור את התנועה משני כיוונים חייבים היו להיות שני מכוונים. נהג התובעת העיד, כי המכוון סימן לו לעצור וכך ארעה הפגיעה, משכך יש להניח שהמכוון ראה את הסכנה אולם לא היה במקום הנדרש על מנת לעצור את רכב הנתבעים. בנסיבות אלה, אני מטילה על נהג התובעת אשם תורם של 30%.

שיעור הנזק