החלטה
מונחת לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן על ידי בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת י' ייטב) ביום 22.3.13 במסגרת תא"מ 33293-01-12 (להלן: "פסק הדין").
עניינו של פסק הדין הוא בתביעה כספית שהגיש המשיב נגד המבקשת ובתביעה שכנגד שהוגשה מטעם המבקשת. הרקע לסכסוך הוא עבודות שיפוצים שביצע המשיב עבור המבקשת. בתמצית ייאמר, כי המשיב טען בתביעתו שלא קיבל את מלוא התמורה מהמבקשת עבור העבודות שביצע עבורה, וכי מספר המחאות שניתנו לו על ידי מנהל המבקשת לא כובדו על ידי הבנק. בעקבות כך הוא הגיש את ההמחאות שלא כובדו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, ומכאן החל ההליך בבית משפט קמא. המבקשת טענה מנגד, כי המשיב לא השלים את העבודות, אף שהתחייב לעשות כן, ומשכך היא נאלצה להשלים את העבודות באמצעות בעלי מקצוע אחרים. עוד טענה המבקשת, כי המשיב גנב ממנה מספר המחאות, ביניהן ההמחאות שהוגשו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל על ידי המשיב.
בפסק הדין קיבל בית משפט קמא באופן חלקי את תביעת המשיב, ומנגד, דחה את התביעה שכנגד שהוגשה מטעם המבקשת. בית משפט קמא קבע, כי המשיב הינו "אוחז כשורה" בארבע ההמחאות שהוגשו על ידו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, והורה למבקשת לשלם לו את תמורתן (בסך כולל של 20,000 ₪, בצירוף ריבית והצמדה). בתוך כך, דחה בית משפט קמא את טענת המבקשת לפיה ההמחאות נגנבו מהמבקשת על ידי המשיב.
ביום 7.5.13 הגישה המבקשת אל בית משפט זה ערעור על פסק הדין וכן בקשה לעיכוב ביצועו. המשיב הגיש את תגובתו לבקשה. בהמשך, ביום 13.5.13, הודיעה המבקשת על חזרתה מהבקשה בסוברה, בטעות, כי עליה להגישה תחילה לבית משפט קמא. בית המשפט מצא לנכון להפנות את ב"כ המבקשת לתיקון שנעשה בהקשר זה לפני חודשים אחדים בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"), ובעקבות כך הוגשה מטעם המבקשת בקשה לחידוש הבקשה לעיכוב ביצוע, במסגרתה גם השיבה לתגובת המשיב. בהחלטתי מיום 20.5.13 נתבקש ב"כ המשיב להודיע האם ניתן לתת החלטה בבקשה על יסוד הבקשה והתגובה לה, והוא השיב בחיוב. אפנה, אפוא, לדיון בבקשה.
לטענת המבקשת, נפלו בפסק הדין טעויות, בייחוד בקביעתו של בית משפט קמא כי המשיב הינו "אוחז כשורה" בהמחאות הנ"ל. המבקשת טוענת, כי מדובר בטעות משפטית היורדת לשורשו של פסק הדין וכי בשל כך סיכויי הערעור הינם טובים. עוד טוענת המבקשת, כי לנוכח העובדה שלמשיב אין אישור ניכוי מס במקור ואין אישור ניהול ספרים הרי שהיא תהיה מחוייבת להעביר את הסכום בו חוייבה בפסק הדין לידי רשויות המס. במצב דברים זה, כך נטען, קיים חשש לפיו תיאלץ המבקשת לשלם פעמיים, פעם אחת לרשויות המס ופעם שנייה למשיב. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי המשיב לא פירט את כתובת מגוריו באף אחד מכתבי הטענות שלו, וכי קיים חשש סביר וממשי ביותר כי המבקשת לא תוכל להיפרע חזרה מהמשיב, ככל שלא יעוכב ביצוע פסק הדין.
המשיב מתנגד לבקשה. לטענת המשיב המבקשת לא עמדה באף אחד משני התנאים הנדרשים לקבלת בקשה לעיכוב ביצוע: סיכויי ערעור טובים ושיקולי מאזן הנוחות. בהתייחס לסיכויי הערעור טוען המשיב, כי אלה נמוכים מאוד, שכן המבקשת משיגה על קביעות עובדתיות שבפסק הדין. באשר למאזן הנוחות טוען המשיב, כי לא יהיה לו כל קושי להשיב את הכספים במידה שהערעור יתקבל, וכי לנוכח האמור בפסק הדין, לפיו חשבונה של המבקשת הוגבל בבנק, הרי שדומה כי המבקשת היא שמצויה בקושי כלכלי ולא המשיב. בהתייחס לטענה בעניין אישור ניהול ספרים טוען ב"כ המשיב כי במועד מתן ההמחאות היה ברשות המשיב אישור כאמור.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, נקודת המוצא היא, שהגשת ערעור איננה מעכבת את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים (תקנה 466 לתקנות). על המבקש לעכב את ביצועה של החלטה להוכיח התקיימותם של שני תנאים מצטברים: האחד, כי סיכוייו לזכות בערעור טובים; והשני, כי מאזן הנוחות נוטה בברור לטובתו (ראו למשל: ע"א 8800/04 שטיינר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, מיום 11.11.04; ע"א 2471/05 מוזס נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ, מיום 14.4.05). כלל זה תקף אף ביתר שאת מקום שמדובר בבקשה לעיכוב ביצוע של חיוב כספי לפי פסק דין, אשר ההנחה לגביו היא כי בדרך כלל אין בביצועו המיידי כדי למנוע את השבת המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור (ראו: רע"א 2490/05 בן יוסף נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, מיום 11.4.05, ועוד). זאת, אלא אם הוכיח המבקש שאם הוא יזכה בערעור יהא זה קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, להשיב את הכסף ששילם (ראו: ע"א 7516/02 ד"ר פישר נ' רו"ח צבי יוכמן, מיום 28.10.02; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 675 (מהדורה עשירית, 2009)). יודגש, כי הנטל להוכחת טענה זו לא יורם בנקל. על הטוען להניח תשתית עובדתית מפורטת ומנומקת, ולא ניתן להסתפק בטענות בעלמא בעניין זה (ראו: ע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח חנא כרכבי ז"ל, מיום 26.7.06; ע"א 9721/07 איסכור שירותי גילוון בע"מ נ' גוזלן, מיום 10.1.08).
מן הכלל אל הפרט. אני סבור, כי בענייננו לא עלה בידי המבקשת לעמוד בתנאים הנ"ל. בהתייחס לסיכויי הערעור, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, אינני סבור כי אלה גבוהים באופן המצדיק את קבלת הבקשה לעיכוב ביצוע. בית משפט קמא דחה את טענתה העיקרית של המבקשת לפיה ההמחאות שהוגשו על ידי המשיב לביצוע נגנבו ממנה על ידו, והעדיף לקבל בעניין זה את עמדת המשיב ואת עדותו, מהטעמים שפורטו בפסק הדין. משכך, טענות המבקשת נוגעות בעיקרו של דבר לממצאים עובדתיים שקבע בית משפט קמא לאחר שבחן את הראיות שהובאו לפניו, אשר כידוע, ערכאת הערעור לא תתערב בהם, אלא במקרים חריגים, בהם קיימת טעות בולטת, או שקיים פגם היורד לשורש העניין. אינני סבור, על פניו, כי המקרה דנן נופל בגדרו של חריג זה.
כמו כן, אינני סבור כי עלה בידי המבקשת להוכיח שמאזן הנוחות נוטה לטובתה. יש לזכור כי מדובר בענייננו בפסק דין כספי, בסכום יחסית לא גבוה, אשר נקודת המוצא היא כי הוא לא יעוכב אלא במקרים חריגים, ולאחר שהמבקש את עיכוב הביצוע הניח תשתית עובדתית מפורטת ומנומקת לביסוס הטענה כי יתקשה מאוד להשיב את הכספים ששילם ככל שיזכה בערעור. לטעמי, המבקשת לא עמדה בנטל הנדרש להראות כי המשיב לא יוכל להשיב את הכספים, ככל שיתקבל הערעור. לא נטען כי מצבו הכלכלי של המשיב אינו שפיר, ובוודאי שלא הובאה לכך כל אסמכתא. כל שנטען בהקשר זה הוא שהמשיב לא ציין את כתובת מגוריו בכתבי הטענות שהוגשו על ידו. עניין זה יכול לבוא על פתרונו אם ב"כ המשיב יודיע לב"כ המבקשת, תוך 3 ימים ממועד קבלת החלטתי, מהי כתובת מגוריו של המשיב.
סוף דבר. הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך של 2,000 ₪.
ניתנה היום, ג' תמוז תשע"ג, 11 יוני 2013, בהעדר הצדדים.