פסק דין
עסקינן בתביעת משרד עורכי-הדין, א. מרצקי ושות' (להלן: "המשרד"/"התובעת"), לתשלום חוב הנתבע בגין יתרת שכר-טרחה והוצאות משפט.
על-פי הנטען בכתב התביעה, בשנת 2005 פנה הנתבע לתובעת ושכר את שירותיה לשם קבלת ייצוג בתביעה כנגד אדם בשם ואפי אשר תקף את הנתבע וגרם לו נזקי גוף (להלן: "ואפי"). בין הצדדים נחתם הסכם שכר-טרחה בסך "25,000 ₪ + מע"מ וכן כל ההוצאות" (כך נכתב בכתב התביעה).
הנתבע שילם בתחילת הטיפול בעניינו סך של 10,000 ₪ + מע"מ (11,700 ₪), על כך אין מחלוקת. התובעת טוענת כי עליו לשלם את יתרת שכר-הטרחה והוצאותיה, סך של 20,712 ₪ לאחר הפרשי הצמדה וריבית.
אין מחלוקת כי התובעת עמלה, יצגה את הנתבע בתביעה האזרחית וכי ניתן פסק-דין לטובתו.
לגרסת הנתבע, ביום 26.01.05, סיכם עם עורך-הדין מרצקי ז"ל, כי שכר טרחתו, לרבות פעולות של חקירות וחוות-דעת רפואית, יועמד על-סך של 25,000 ₪ בצירוף מע"מ. במעמד ההסכם שילם הנתבע סך של 11,700 ₪ וכן סוכם כי היתרה תקוזז על-ידי עו"ד מרצקי מהכספים הראשונים שיתקבלו בהליכי הגבייה.
לטענת הנתבע, חרף פניותיו הרבות, לא הוגש פסק-הדין לביצוע בלשכת ההוצל"פ, על-אף הסיכום עם עורך-הדין מרצקי ז"ל. עוד נטען כי התובעת לא ביצעה פעולות כפי שהתחייבה בהסכם, כגון הגשת חוות-דעת רפואית, ביצוע חקירות שנועדו לאתר את נכסי ואפי על-מנת לעקלם ולממשם בהליכי הוצל"פ וכמובן הגבייה עצמה. לפיכך, דין התביעה להידחות.
אם כן, עיקר המחלוקת נעוצה בשאלה כיצד יש לפרש את הסכם שכר הטרחה?
האם היה על התובעת לבצע את הליכי הגביה ולאחר מכן לקזז את יתרת שכר-טרחתה, זאת כחלק ממתן שירותיה לנתבע ובמסגרת המוסכם בין הצדדים, כפי שסבור הנתבע, או שמא משניתן פסק-הדין לטובת הנתבע סיימה את שירותיה והיה על הנתבע לשלם את יתרת שכר-הטרחה? זאת לגרסת התובעת.
הדין הנוהג
סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), בנוסחו טרם התיקון מתחילת שנת 2011 קובע:
"(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות".
על-פי הלכת אפרופים, יש לתת לחוזה פרשנות תכליתית ולפרשו לאו דווקא בהתאם ללשונו, אלא על-פי כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים. חוזה יש לפרש על-פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתכלית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים.
על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו כגון מהלך המשא והמתן בין הצדדים והתנהגותם לאחר כריתת החוזה. הן לשון החוזה והן הנסיבות החיצוניות נבחנים במבחן חד-שלבי.
המבחן איננו מבחן דו-שלבי, אלא מבחן חד-שלבי, ובו תנועה בלתי פוסקת מלשון החוזה לנסיבותיו החיצוניות, תוך יצירת חזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה. הפנייה למקורות החיצוניים תיעשה בכל מקרה, ואין היא מוגבלת רק מקום שהחוזה עצמו אינו מצביע על אומד דעתם של הצדדים. עם זאת, כמצוות סעיף 25(א) לחוק, בסתירה בין אומד דעתם המשתמע מתוך החוזה לבין אומד דעתם הנלמד מתוך הנסיבות, יד הראשון על העליונה.
אומד הדעת הרלוונטי הוא אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף לשני הצדדים או לפחות כוונה סובייקטיבית של אחד הצדדים, אשר הצד השני מודע לה ויודע כי היא הבסיס להבנת החוזה על-ידי הצד האחר.
מקום שאומד הדעת הסובייקטיבי של אחד הצדדים שונה מזה של הצד השני, אין כל אפשרות לגבש אומד דעת סובייקטיבי משותף, והחוזה יפורש על-פי תכליתו האובייקטיבית, דהיינו - המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מסוג זה או מטיפוס החוזה שנכרת נועד להגשים. התכלית האובייקטיבית מוסקת מתוך אופייה ומהותה של העסקה שנקשרה בין הצדדים. היא נלמדת מסוג ההסכם, נגזרת מהגיונו ומוסקת מלשונו. היא נקבעת על-פי מבחן אובייקטיבי המושפע מעקרון תום הלב וממערכת הערכים שהוא מבטא ונגזרת משיקולים של היגיון ומשיקולי יעילות עסקית ושיקולי שכל ישר של אנשי עסקים סבירים והוגנים.
השלב הראשון, של גזירת אומד הדעת מתוך הלשון הברורה, עשוי להיות נקודת מוצא של ההליך הפרשני, אולם אסור לו שיהא גם נקודת סיום. הפרשן צריך לעבור לשלב השני של גזירת אומד הדעת מתוך נסיבות חיצוניות, ולחזור לשלב הראשון וממנו לשני, הלוך וחזור, ללא כל מגבלות של "לשון ברורה" או "לשון עמומה", עד שתנוח דעתו כי עלה בידו לגבש את אומד דעתם של הצדדים לחוזה. רק אז תנוח דעתו, כי לשון החוזה היא ברורה. (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) (פורסם בנבו)).
אם כן, ההתחקות אחר אומד דעתם המשותף של הצדדים להסכם מחייבת בחינתם של לשון החוזה ושל כלל הנסיבות החיצוניות האופפות את העסקה, קרי- התנהגותם של הצדדים לפני כריתת ההסכם ולאחריה.
בע"א 5856/06 אמנון לוי נ' נורקייט [(פורסם בנבו), 28.01.08] כבוד השופט דנציגר בדעת רוב סבר כי במקרים בהם לשון ההסכם ברורה וחד-משמעית, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם: