א. לוי השקעות ובנין בע"מ נ' יורו מאני נכסים (1995) בע"מ ואח'

1. בין הצדדים התנהל הליך משפטי, ניתן פסק-דין, לאחריו פסק-דין משלים, ולאחריו, ביום 17.12.2017 – החלטה נוספת, מושא הבקשה דנן. בהחלטה נקבעה הוראה אופרטיבית לפיה על המבקשת לשלם למשיבה, תוך 30 ימים, סך של 13,738,027 ₪ (ותוספות שונות). החלטה זו מכריעה בין תחשיבים שונים אשר אמורים לשקף את הקביעות שבפסקי הדין. הצדדים חלוקים בשאלה אם למבקשת זכות לערער על ההחלטה, או שמא נדרשת לה קבלת רשות לשם כך. בירורה של מחלוקת זו נתון כעת להכרעתה של רשמת בית משפט זה. עד שתוכרע שאלה זו, ויימשך בירור ההליך כפי שייקבע, מבקשת המבקשת להורות על עיכוב ביצוע התשלום.

2. לטענת המבקשת, מדובר בסכום כספי עצום, המצדיק לסטות מן הכלל שלפיו אין לעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור. זאת, משום שלטענתה מצויות המשיבות 1 ו-2 בקשיים כלכליים אשר יקשו על השבת סכום הכסף ככל שייקבע כך בערעור, ומשום שהסכום שנפסק עלול להסב נזק ממשי ובלתי הפיך לבעלי מניותיה של המבקשת, חברה ציבורית הנסחרת בבורסה לניירות ערך בתל אביב. אשר לסיכויי בקשת רשות הערעור, נטען כי לבקשה סיכוי גבוה להתקבל משום שההחלטה ניתנה ללא הנמקה כלשהי, על אף שמדובר בהכרעה בין מחלוקות מהותיות בין הצדדים. לגופה של ההחלטה נטען כי היא עומדת בסתירה לקביעות שנקבעו בפסקי הדין, וגם בשל כך סיכוייה של הבקשה גבוהים. לחלופין ביקשה המבקשת, כי הסכום שנפסק לחובתה יועבר על-ידה לידי כונסי נכסים (שמונו במסגרת ההליך) ולא יחולק עדיין למשיבות, עד להכרעה בבקשת הרשות לערער.

3. המשיבות, מצדן, עמדו על כך שמדובר בעיכוב ביצוע של סעד כספי, סעד אשר ניתן במשורה בלבד. אשר לסיכויי בקשת הרשות לערער, נטען כי מדובר בהחלטה 'טכנית', טפלה לפסק הדין, וממילא לא נדרשה הנמקה, כך שסיכויי הבקשה להתקבל קלושים המה. אשר למאזן הנוחות, המשיבות 1 ו-2 דוחות מכל וכל את הטענות לגבי מצבן הכלכלי: המשיבה 1 היא חברה פעילה, חובותיה (שאליהם התייחסה המבקשת) ייפרעו מקופת הכינוס הקיימת כיום ממילא, ואין סיכון בתשלום הסכום שנפסק; דווקא המבקשת היא אשר מצויה בקשיים כלכליים ניכרים. המשיבות 1 ו-2 מדגישות עוד, כי אף לפי עמדת המבקשת כפי שהוצגה בבית המשפט המחוזי בנוגע לאופן תחשיב החוב, היא חייבת להן סכום של כ-7.6 מיליון ₪. סכום כסף זה אינו שנוי במחלוקת, ואין הצדקה לעכב את תשלומו.

4. אשר להצעתה החלופית של המבקשת, טוענות המשיבות 1 ו-2 כי כינוס הנכסים הוא יציר הסכמת הצדדים בהליך, שנועד לנהל באופן זמני את הנכס שבמוקד הסכסוך, והעברת הסכום ל'תחנת ביניים' זו אינה יכולה להיחשב כביצוע פסק הדין. עוד מוסיפות המשיבות הללו וטוענות, כי לא יתכן שמחד גיסא יעוכב ביצוע התשלום המגיע להן, ומאידך גיסא הן תחויבנה לקיים את חלקן לפי פסק הדין – העברת הנכס שבמוקד הסכסוך לידי המבקשת. לבסוף טוענות המשיבות 1 ו-2, כי המבקשת הגישה את בקשותיה בחוסר תום לב, משום שלא הודתה באופן מפורש בכך שקיים חוב שאינו שנוי במחלוקת.

5. המבקשת ביקשה להשיב לתשובת המשיבות 1 ו-2, וניתנה לה רשות לעשות כן. בתשובתה הציגה טענות נוספות בנוגע למצבן הכלכלי של המשיבות הללו, וטענה כי ככל שיורה בית המשפט על הפקדת מלוא הסכום בידי כונסי הנכסים, אין הצדקה לעכב את העברת הנכס לידיה. אשר להודאתה בסכום שאינו שנוי במחלוקת, הרי שהודאה זו ניתנה רק בהתאם לפסקי הדין, לטענתה, ולא היה בכך משום ויתור על טענותיה בנוגע לאמור בגוף פסקי הדין. מכיוון שלעמדת המבקשת, ההחלטה דנן היא בגדר פסק דין סופי בהליך, ניתן במסגרת הערעור עליה לערער גם על פסקי הדין הקודמים, וכך היא אכן עשתה; ממילא, המבקשת אינה מודה בחוב כספי כלשהו בשלב זה.

הכרעה

6. נקודת המוצא להכרעה היא כי עיכוב ביצוע פסק דין לתקופת הערעור הוא חריג, וכי כאשר מדובר בפסק דין כספי – על אחת כמה וכמה. זאת ועוד, כאשר הנימוק לבקשה מבוסס על טענה לפיה קיים חשש לכך שהמשיב לא יוכל להשיב את הכספים שישולמו לו אם יתקבל הערעור, על המבקש לבסס את טענתו בראיות (ע"א 388/16 ברזל נ' מוסדות נחמת ציון ירושלים (בפירוק), פסקאות 18-17 (20.1.2016); ע"א 4458/17 רשות מקרקעי ישראל נ' חניוני מבואות אילת בע"מ (9.7.2017)). בעניין שלפנינו ההכרעה מורכבת קמעא בשל שני היבטים: ראשית, שאלת סיווגה של ההחלטה שלפנינו, המשליכה גם על היקף זכות הערעור של המבקשת; שנית, הצורך להכריע במחלוקת העובדתית בדבר מצבם הכלכלי של הצדדים. ההיבט הראשון מצוי כאמור בעת הזו בבירור שיפוטי, ואילו ההיבט השני דורש בירור עובדתי. על הרקע הזה עיינתי בטענות הצדדים, ובאתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל בחלקה, כפי שיפורט להלן.

7. טענות המבקשת בדבר מצבן הכלכלי של המשיבות 1 ו-2 מבוססות על שלושה אדנים: חובותיהן של המשיבות הללו; העובדה שאחד מבעלי המניות, המצוי בהליך חדלות פרעון, הקנה את זכויותיו במשיבות 1 ו-2 לנאמן בפשיטת הרגל, בסכום העולה על 5 מיליון ₪; ועל כך שהמשיבות 1 ו-2 הן חברות חסרות פעילות, שלא הגישו דוחות שנתיים מאז שנת 2011. טענות אלו אינן מצדיקות עיכוב ביצוע מלא של הסעד הכספי שנפסק: אשר לחובות, הרי שהמבקשת הצביעה על היקף חובות בסך של כ-3 מיליון ₪; לטענת המשיבות 1 ו-2 סכום זה מצוי בקופת הכינוס וישולם ממנה. לפיכך אין בנימוק זה כשלעצמו כדי להצדיק עיכוב ביצוע. אשר לבעל המניות, המשיבות 1 ו-2 טוענות כי שיעור אחזקתו בהן קטן, והחשש הנובע מהליך חדלות הפרעון שלו עולה, לכל היותר, לסך של פחות מ-1.3 מיליון ₪, סכום נמוך משמעותית מן הסכום שבו חויבה המבקשת. אשר להיקף הפעילות, המשיבות 1 ו-2 מציינות כי חידשו לאחרונה את אישור ניהול הספרים וניכוי המס במקור של המשיבה 1. יחד עם זאת, אין לכחד המבקשת הצביעה על אינדיקציות המקימות חשש מסוים לגבי היקף הפעילות של המשיבות 1 ו-2, והתמונה הכוללת מעלה חשש מסוים. לחשש זה יש לצרף את גובה הסכום הכספי שנפסק, אשר אינו מצדיק כשלעצמו את עיכוב הביצוע, אולם גם הוא מצטרף למכלול השיקולים (ע"א 2397/16 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' פלוני, פסקה 16 (17.5.2016)).

8. לאור האמור, ברי כי אין הצדקה להורות על עיכוב ביצוע מלא של פסק הדין, אולם יש מקום לחשש שהעלתה המבקשת, בין היתר בהתחשב בגובה הסכום שנפסק. אציין עוד, כי בשלב מקדמי זה קשה לבחון את סיכויי ההליך, אולם חלק מן הטענות שבפי המבקשת ראויות, על פני הדברים, להישמע. במצב דברים זה, סבורני כי יש להורות על תשלום מיידי של חלק מן הסכום שנפסק, ועל העברת היתרה לידי ב"כ המשיבות 1 ו-2 על מנת שיישמר בחשבון נאמנות עד להכרעה בהליך, כפי שיפורט.

9. אין חולק שבמסגרת יישום פסק הדין ופסק הדין המשלים, מודה המבקשת בכך שהיא חייבת על-פיהם סכום של כ-7.6 מיליון ₪. במצב דברים זה, חרף הטענה שבפי המבקשת לפיה נתונה לה זכות לערער על פסקי הדין עצמם, אין הצדקה לעכב סכום כספי זה. המבקשת תעביר, אפוא, סך של 7,600,000 ₪ לידי המשיבות 1 ו-2, בתוך 14 ימים.