פסק דין
לפני בקשה שהוגשה על דרך של המרצת פתיחה, לפסק דין הצהרתי שייקבע, כי המיטלטלין המצויים בחנותה של המבקשת, ברחוב רבי עקיבא 62, בני-ברק, ואשר עוקלו ברישום מכוח צו רשם ההוצאה לפועל בתיק 17-18154-11-9, בלשכת ההוצאה לפועל בכפר סבא (נספח א' להמרצת הפתיחה) מצויים בבעלות המבקשת, ולא בבעלות חברת מאנטש פרשן בע"מ (להלן: "החייבת").
המבקשת היא חברה המפעילה, בין היתר, חנות בגדים בבני-ברק, במקום שבו שכנה בעבר חנות בגדים שהפעילה החייבת (וראו עמ' 1 לפרוטוקול, ש' 25). הנתבעת, חברה לעמילות מכס, היא נושה של החייבת, אשר הטילה עיקולים על נכסי החייבת. לטענת המשיבה, המבקשת אינה אלא "תאגיד רפאים", שנועד, מעצם הקמתו, לאפשר לחייבת להבריח את נכסיה, ולבעל מניותיה של החייבת להמשיך ולנהל עסקים, ללא אימת הנושים.
יצוין, כי בראשית ההליך, ניתן צו לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל (החלטת כב' השופט א' צימרמן מיום 13.9.2012 ו-14.10.2012), בכפוף להפקדת מזומן בסך 17,500 ₪ וערבות צד ג' בסך 7,500 ₪.
השאלה הראשונה העומדת על הפרק, היא שאלת נטל ההוכחה. לטענת המבקשת, מתייחס סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל, שמכוחו הוגשה התובענה, לשני מצבים עובדתיים באשר לעיקול מיטלטלין, ולכל אחד מן המצבים הללו – נטל אחר:
כאשר המיטלטלין נתפסו במקום מגוריו או עסקו של החייב – חזקה כי המיטלטלין הם בבעלות החייב, והנטל על הטוען לבעלות במיטלטלין לסתור את החזקה;
כאשר המיטלטלין נתפסו במקום שאינו מקום מגוריו או מקום עסקו של החייב – חזקה כי המיטלטלין אינם בבעלות החייב, והנטל על מבקש העיקול להוכיח את בעלות החייב בהם.
המבקשת טוענת, כי בענייננו, בוצע העיקול ברישום בחצרים שאינם מקום עסקה של החייבת, ועל כן, היה על רשם ההוצאה לפועל להשתכנע כי הבעלות במיטלטלין היא של החייבת, ומשלא נעשה כן – ורשם ההוצאה לפועל הנחה את המבקשת לפנות להליך שלפניי – "נגררים" נטלי ההוכחה האמורים אל גדרי ההליך לסעד הצהרתי שלפניי.
עמדה זו, ביסודה ובעיקרה, מקובלת עליי. היא מעוגנת הן בלשונו של סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל, הן בהגיון העומד מאחוריו, שתכליתו האיזון בין זכותו של נושה להיפרע את חובותיו ובין זכותם של צדדים שלישיים, שלא למצוא עצמם מעורבים בסכסוך קנייני שאין להם יד ורגל בו. על כן, נראה על פני הדברים, שכאשר המיטלטלין שמבקשים לייחס את הבעלות בהם לחייב נתפסו במקום שאינו מקום מגוריו או עסקו – הנטל על המבקש להכיר בבעלות החייב במיטלטלין.
בענייננו, אין מחלוקת, כי הסכם השכירות של המבקשת ביחס לחנות ברחוב רבי עקיבא 62 נכרת ונכנס לתוקפו ביום 1.1.2012, ואילו העיקול ברישום בוצע ביום 6.6.2012 (וראו לעניין זה סעיף 6 לתצהיר אבידוד בר-ישראל מטעם המשיבה וכן הסכם השכירות, נספח ב' לתובענה). מכאן שבמועד ביצוע העיקול ברישום, היו החצרים מקום עסקה של המבקשת, ולא של החייבת.
זאת עוד בטרם נדרשנו כלל לטענת המבקשת, כי החנות האמורה שימשה כמקום עסקה עוד מחודש ספטמבר 2011, בטרם נכרת חוזה שכירות פורמלי בין בעלי הנכס ובין המבקשת (וראו לעניין זה עמ' 2 לפרוטוקול הדיון, ש' 22 – 26).
אולם גם לולא קיבלתי את הטענה להיפוך נטל הראיה, וגם אם מוטל הנטל על המבקשת להוכיח את בעלותה במיטלטלין – גם אז אני סבור כי המבקשת עמדה בנטל זה.
כפי שציינה המבקשת בתצהיר מטעמה, רשימת המיטלטלין שעליהם נרשם עיקול (נספח א' לכתב התובענה) אינה מפורטת כדבעי, ומונה קטגוריות גנריות של פריטים – "חולצות גברים מסוגים שונים", "עניבות גברים מסוגים שונים" וכו'. כנגד אלה, הציגה המבקשת שורת ראיות, המחזקות את החזקה הקיימת בדבר בעלות של גוף משפטי במיטלטלין המצויים בחצרים שבהם הוא מחזיק.
כך הציגה המבקשת חשבוניות על רכישת סחורה שהונפקו על שמה (נספח ג' לכתב התובענה), ממועדים שונים – החל בחודש אוקטובר 2011 ואילך, הציגה, כאמור, חוזה שכירות והציגה מאזן בוחן – שממנו ניתן ללמוד כי המדובר בגוף משפטי פעיל, "חי" ובר קיום עצמאי, אשר נהנה מהכנסות, ומוציא הוצאות לצורך ביצוע עסקיו.
משהוצגו ראיות אלה, ומשלא נסתרו – אין לי אלא לקבוע, כי גם אם הנטל להוכיח את הבעלות במיטלטלין היה מוטל על כתפי המבקשת – הרי היא עמדה בו, לכל הפחות ברמה המעבירה את הנטל לסתור את ראיותיה אל כתפי המשיבה.
אל מול ראיות המבקשת לבעלות במיטלטלין, הציגה המשיבה בעיקר "תיאוריית קונספירציה", שלפיה בעל המניות בחייבת, מר יוסף שבתאי (להלן: "שבתאי") העביר את ניהול עסקיה של החייבת אל המבקשת, וזאת על מנת להתחמק מנושיו. להוכחת טענות אלה, הציגה המשיבה את עדותו של מנהלה, מר אפרים גבאי, אשר העיד, הן בתצהירו והן בחקירתו לפניי, כי שבתאי עצמו הודה לפניו כי החנות המנוהלת, לכאורה, בידי המבקשת, היא, הלכה למעשה, כסות לעסקיו של שבתאי עצמו (וראו לעניין זה סעיף 3 לתצהיר גבאי), וכן טענה כי המבקשת "השתלטה" על סניפיה של החייבת.
ראיה נוספת לכך מבקשת המשיבה למצוא בכך שהמבקשת הפעילה את החנות תחת שם מסחרי הדומה לשם החנות שהפעילה החייבת, וכן טענה שהמבקשת הוסיפה ורכשה סחורה מספקים שסיפקו סחורה לחייבת בחו"ל.
בחקירתו של מר גבאי, הוסיף גבאי וטען, כי כאשר ביקר בחנות, ראה שהתוויות על גבי פריטי הלבוש נותרו אותן תוויות שהיו על גבי הבגדים כאשר נמכרו בחנות החייבת (עמ' 6 ש' 29).
טענה נוספת נוגעת לזהותם של בעלי המניות במבקשת, כאשר אין חולק כי בין מועד הגשת התובענה ועד מועד דיון ההוכחות השני, העביר מר בר-ישראל את רוב מניות המבקשת לגיסו של שבתאי, מר יוסף ריבוך, ולאמו של ריבוך.
אלא שטענות אלה אינן ראיות, והמשיבה לא הצליחה לעבור את הרף הנדרש, זה ההופך טיעון משפטי להוכחה עובדתית: שבתאי נחקר לפניי, הכחיש את הטענה כאילו הודה כי הוא ה"בעלים בפועל" של המבקשת (וראו עמ' 10 ש' 1 – 3 לפרוטוקול), ולא הובאה כל ראיה של ממש להוכחת טענה זו.