את'אן נ' מדינת ישראל

פסק דין

בפני עתירה של אזרח תורכי הנמצא בישראל משנת 2000.

תחילה שהה כאן כדין כעובד זר.

בהמשך ביקש מקלט מדיני – ובקשתו נדחתה.

אחר כך ביקש מעמד מכח חיים משותפים עם אזרחית ישראלית וגם בקשתו זו נדחתה.

בראשית שנה זו ביקש רשיון ישיבה מטעמים הומניטאריים מיוחדים לפי סעיף 3א1 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) התשס"ג-2003 (להלן: "חוק הוראת השעה").

בקשתו זו האחרונה נדחתה ביום 8/3/10.

ועל החלטה אחרונה זו מלין העותר בעתירתו.

המדינה הגישה תגובה מקדמית לעתירה, וביקשה לדחותה על הסף ממספר טעמים – חוסר סמכות עניינית, חוסר נקיון כפיים בשל אי-גילוי הליכים קודמים (לרבות עתירה מנהלית שהגיש ואשר נדחתה), והעדר עילה.

העותר השיב כי פעל בניקיון כפיים, כי הולך שולל ע"י ב"כ הקודם, וכי עילתו מבוססת גם על חוק הוראת השעה הנזכר אך גם על חוק יסוד כבוד האדם וחרותו ועל אמנה בינ"ל בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות שישראל חתמה ואישררה.

לטעמי, דין העתירה להידחות על הסף בשל העדר סמכות עניינית.

הרי הבקשה שהגיש העותר ואשר נדחתה ,היא בקשה לפי סעיף 3א1 לחוק הוראת השעה, גם אם טעמי הבקשה היו נטועים בחוק היסוד או האמנה.

ובין שחוק הוראת השעה חל עליו ובין שלא (משום שאינו תושב או נתין האזור או המדינות שסתוספת); ובין שחוק הוראת השעה רק מגביל זכויות בהשוואה לחוק הכניסה לישראל והנהלים שבגידרו ולכן יש לעותר נתיב הומניטארי "טוב" יותר, ובין אם לאו - כך הוגשה בקשת העותר למשרד הפנים, וזו הבקשה שנדחתה.

ואת אותה החלטת דחיה לפי סעיף 3א1 לחוק הוראת השעה – אותה הוא תוקף בעתירה. ואף הסעד האופרטיבי המבוקש הוא סעד לפי אותו סעיף 3א1 לחוק הוראת השעה.

דא עקא, שסמכותו העניינית של ביהמ"ש לעניינים מנהליים אינה סמכות שיורית כשל בג"צ אלא אך ורק סמכות שהוגדרה וניתנה לו באופן מיוחד וספציפי בחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000. והסמכות לדון בעתירות מנהליות ניתנה לבימ"ש זה בסעיף 5(1) לחוק ע"י הפניה לתוספת הראשונה לחוק. ופרט 12 לתוספת הראשונה מדבר בהחלטות בענין מינהל אוכלוסין ועובדים זרים לפי מספר חוקים שמפורטים שם. ובפרט-קטן 3 נאמר:

"חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, למעט החלטות לפי סעיפים 3א1 ו-3ג." (ההדגשות שלי – ר.א.)

אין כאן, אפוא, כל סמכות לדון בהחלטה הנתקפת בעתירה וליתן כל סעד בגינה ובגידרה של אותה הוראת סעיף 3א1 לחוק הוראת השעה – והענין נופל לגדר סמכותו השיורית של בג"צ.

אין בכך לומר, כמובן, כי יש לעותר כל זכות שהיא לפי סעיף 3א1 לחוק הוראת השעה, או כי לא נפלו בעתירה פגמים אחרים, או כי יש או אין לעותר נתיבים אחרים בהם טרם פעל ואותם טרם מיצה.

סוף דבר, העתירה נדחית מחוסר סמכות.

אין צו להוצאות.