אשתיוי נ' רוטמן ואח'

החלטה

א. רקע:

בפני בקשה מטעם הנתבעים לדחיית התביעה על הסף, מחמת התיישנותה. עיינתי בבקשה ובתגובה , וכן בתגובת המבקשים לתגובת ב"כ התובע/המשיב.

על פי הנטען בתביעה, ביום 18/02/00, נהג התובע על גבי משאית עמוסת פרי הדר באזור הפרדסים בבקעת בית שאן. במהלך נסיעתו, עקף אותו רכב צבאי, שהיה נהוג על ידי הנתבעים 1 ו-2, אשר עיכב, בהמשך, את דרכו.

התובע עצר את משאיתו והבחין בנתבעים 1 ו-2 מתקרבים לעברו. בכתב התביעה מתוארת ההתקדמות כ-"מאיימת ותוקפנית כשבידיהם נשק מכוון אליו". לטענת התובע, עם התקרבותם של הנ"ל, הוא נתקף בפחד "בלתי יתואר" וברח לשדה סמוך, וזאת לאחר שהנתבעים 1 ו-2, נקטו כנגדו במסכת של "איומים והפחדות", שכללו, בין היתר, ירי מנשקם.

זמן קצר לאחר מכן, הגיע למקום האירוע מעסיקו של המשיב. ניידת משטרתית הגיעה למקום וביקשה מהמעורבים להתלוות לתחנה. המשיב הגיש תלונה אודות האירוע למשטרת ישראל ונגבו עדויות מהמעורבים.

לטענת התובע, בעקבות אותו האירוע, מצבו הנפשי הלך והדרדר ונגרם לו נזק בריאותי נפשי קשה, שבעטיו נזקק לטיפול תרופתי ופסיכולוגי, אינטנסיבי.

הליכי חקירה שנוהלו אודות האירוע, על ידי משטרת ישראל והמשטרה הצבאית, הובילו להחלטות על סגירת התיקים. ערר שהוגש על ידי התובע, נדחה על ידי ראש תחום עררים.

התובע לא השלים עם ההחלטות האמורות ועתר לבג"ץ (בג"צ 6563/05), בדרישה כי יינקטו הליכים פלילים, כנגד הנתבעים 1 ו-2.

ביום 20/05/09, ניתנה החלטת בג"ץ, על פיה נדחתה עתירת התובע. בית המשפט פירט את טענות התובע , גלגולי תיק החקירה והחלטת ראש תחום העררים לסגירה, בגין העדר ראיות מספיקות. בית המשפט קבע כי אין להתערב בשיקול הדעת של התביעה, שלא להעמיד לדין את הנתבעים 1 ו-2, ואף ציין כי במסגרת החלטת הדחייה של ראש תחום עררים, "ניכר כי הראיות נבחנו בהליך זה בקפידה וההחלטה שניתנה, נומקה היטב".

ב. טענות הצדדים:

לטענת הנתבעים, עילת התביעה (הנטענת והמוכחשת), נולדה ביום האירוע, 18/02/00. בהתאם להוראת סעיפים 5 ו-6 לחוק ההתיישנות, התביעה התיישנה ביום 18/02/07. התביעה שבפנינו הוגשה ביום 05/11/09, קרי, בחלוף כשנתיים ותשעה חודשים מתום תקופת ההתיישנות, ומכאן שיש לדחות את התביעה על הסף, מחמת התיישנותה. כך הדבר, באשר להוראת ההתיישנות, שבסעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין.

על פי הנטען בתביעה, עוד ביום האירוע החל התובע לסבול מחרדה, בהלה, רעד בגוף ועוד. תוך ימים ספורים, הוא חשש לצאת מפתח ביתו ותוך שבועיים, מצבו הדרדר כך שהוא סבל מנדודי שינה, סיוטים, הרגשת חנק, דופק מהיר, רעידות בידיים, סחרחורות ועוד, אשר הובילו להפסקת עבודתו, למשך כמעט 4 שנים.

המומחה הפסיכיאטרי מטעם התובע, שחוות דעתו צורפה לתביעה, ציין כי התובע פנה לטיפול רפואי וטופל תרופתית. לאחר מכן, ביום 06/01/01 פנה התובע אליו והחל לקבל ממנו טיפול, כולל טיפול תרופתי. המומחה מציין אף הוא כי הנזק הנפשי התגלה, בתוך התקופה המיידית, שלאחר האירוע.

באשר לקביעת מועד גילוי הנזק, הפנו הנתבעים לפסיקה הקובעת כי עם הגילוי הראשון של הנזק הפיזי, מתחיל את מרוץ ההתיישנות, אשר אינו נדחה, לגיבוש המלא והשלם של הנזק.

יש בכל האמור כדי ללמד, כי הן על פי מועד האירוע והן על פי מועד גילוי הנזק בסמוך לאחריו, התביעה התיישנה, זה מכבר.

התובע טוען מנגד, כי לא הייתה כל אפשרות לקבוע את תחילת תקופת ההתיישנות, בטרם מתן פסק הדין הנ"ל בבג"ץ, מאחר ורק לאחריו, "למד התובע כי האירוע נשוא תביעתו, מחייב נקיטת הליכים משפטיים במישור הנזיקי" (רא' סעיף 24 וסעיף 25 לתביעה).

לטענתו, בטרם מתן פסק הדין הנ"ל, לא היו בידיו "הידיעה ו/או המסקנה", כי עליו לנקוט בהליך האזרחי כנגד הנתבעים. במהלך כל השנים שקדמו להגשת התביעה דנן, פעל התובע בהליכים שתכליתם נועד להעמדת הנתבעים 1 ו-2 לדין פלילי. מיצוי הליכים אלה, אינו יכול להיות לתובע לרועץ, שעה שהוא מבקש כעת, למצות את ההליכים הנזיקיים כנגד הנתבעים, במישור האזרחי.

בנסיבות המתוארות, מפנה ב"כ התובע להוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, וטוען כי יום מתן פסק הדין של בית המשפט העליון, הינו מועד "היוודע העובדות המהוות את עילת תביעתו".