אשר נ' חברת אל על בעמ

פסק דין

הרקע והצדדים

1.בתאריך 29.9.12 טסו התובעים לחופשה קצרה לכריתים. כאשר נחת מטוסם בשעות אחר הצהריים המוקדמות, התברר כי מטען הכבודה של התובעת 2 (להלן: "התובעת") לא הגיע יחד איתם. למחרת בשעות הערב הגיעה המזוודה למלון בו שהו התובעים. כתוצאה מכך במשך כ- 30 שעות היתה התובעת ללא חפציה האישיים – כמחצית מאורך החופשה.

2.התובעים העידו כי לנוכח הנסיבות שנוצרו, לא יצאה התובעת מחדרם בערב הגעתם והתובע נאלץ להביא לה אוכל לחדר בשל חוסר נכונותה לצאת עם מכנסיה שהתלכלכו מאד ממשקה שנשפך עליה.

התובעים טענו כי בשל האיחור במסירת המזוודה לא נהנו במחצית הראשונה של חופשתם, ועתרו לפיצוי על סך 916 דולר (3,622 ₪) מחצית שווי חופשתו, וכן 2,000 ₪ בגין עוגמת נפש.

3.הנתבעת מודה בעובדות האירוע, אך לטענתה, בהתאם לאמנת מונטריאול, הפיצוי לו זכאית התובעת בשל איחור בקבלת כבודה מוגבל להוצאות ישירות סבירות, ובהתאם לנוסח האמנה, לא ניתן לפצות נוסע אלא בגין נזק ישיר – ללא פיצוי בגין עוגמת נפש. בהתאם לטענות הנתבעת, החבות המקסימאלית של מוביל אווירי במקרה של אובדן או נזק למזוודה הינה היום כ- 6,500 ₪.

דיון והכרעה

4. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים ומכלול נסיבות העניין, יש לדעתי לקבל את התביעה בחלקה כפי שיפורט להלן.

5. הנתבעת סומכת טענותיה על נוסח סעיף 29 לאמנת מונטריאול הקובע כי "פיצויים עונשין, פיצויים לדוגמא, או כל פיצויים אחרים שאינם השבה לא יהיו ברי תביעה" על פי האמנה. השאלה היא אם ניתן במקרה דנן לפצות את התובעים בגין עוגמת נפש בשל נסיבות המקרה, או שמא פסיקה כזו אינה אפשרית בשל הסעיף האמור.

6.אין חולק כי החוק החל במקרה דנן הוא חוק התובלה האווירית, התש"ם – 1980, המחיל את אמנת מונטריאול (שהחליפה את אמנת ורשה). החוק האמור קובע בסעיף 10 הוראה ברורה של ייחוד העילה, לפיה:

"אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר ולא תשמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו...".

7.בתי המשפט המחוזיים השונים חלוקים בדעתם, אם נוסח סעיף 29 לאמנה מאפשר פסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש. יפים דבריה של הרשמת הבכירה אונגר ביטון בת"ק (תביעות קטנות נתניה) 12627-12-11, צבי וילהלם נ. אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (02.08.2012):

”חרף האמור מצאנו כי פסיקת בתי המשפט הכירה במקרים מסוימים כחריגים לכלל האמור. שאלת הסמכות לפסוק פיצוי בגין עגמת נפש התעוררה בפסיקה לא אחת ונתגלעה מחלוקת בנושא זה בין בתי המשפט המחוזיים השונים, כאשר אני בוחרת לאמץ, לצורך ההכרעה בתיק זה, את העמדה לפיה מוסמך בית המשפט לפסוק, במקרים מתאימים, גם פיצוי בגין עגמת נפש.

 די אם אפנה, בהקשר זה, לדבריה של כב' השופטת אלשייך בתל"א 14968-09 סורוש נ' מאיר ואח':

"לעניין זה אעיר, כי לא מצאתי סעיף השולל פיצוי בגין ראש נזק כזה. אכן, קיים אף קיים סעיף של ייחוד עילה, אשר מונע הלכה למעשה הגשת תביעות כפולות... עם זאת, יגעתי ולא מצאתי כיצד מוצא הנאמן אסמכתא לשלילה גורפת של ראש נזק נלווה לנזק גוף... "

מכאן, כי בתי המשפט מצאו שקיימת סמכות, חרף ייחוד העילה, לפסוק פיצויים בגין עגמת נפש במקרים שבהם נגרמה עגמת נפש וסבל לנוסע בשל רשלנות בוטה של חברת התעופה.

 סבורני כי מקרה זה נופל בגדר אותם מקרים שבהם תצא המעוולת נשכרת שלא כדין, אם לא יפסקו לתובעים פיצויים בגין עוגמת הנפש."

8.אני מפנה לפסק דינו המנומק של כב' השופט טרסי בתיק ת"ק (תביעות קטנות נתניה) 12033-10-11, ד"ר דיאנה סנד נ. אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (29.04.2012) שם סקר בית המשפט את פסקי הדין הרלבנטיים, אוזכר הנוסח המקורי באנגלית של האמנה, ונקבע לאחר דיון כי למרות האמור בסיפא של סעיף 29 לאמנה כי:

"השימוש במונח "non-compensatoy" כמו גם ההקשר כולו המתייחס לשלילת אפשרות פסיקת פיצויים עונשיים או פיצויים לדוגמא, מעידים על כך שיש לפרש את ההוראה כשוללת את האפשרות לפסוק פיצוי החורג מעבר לכללי הפיצוי הרגילים, אשר נועדו לשפות ניזוק בגין הנזק שנגרם לו בפועל, ולא מעבר לכך.. אין בהוראה זו שלילה מפורשת של אפשרות פסיקת נזק עקיף או בלתי ממוני ואין להוסיף מגבלה זו על דרך הפרשנות, ובכך לשלול מנוסעים, במקרים המתאימים, את זכאותם לפיצוי בגין עוגמת נפש ממשית שנגרמה להם."

9.אני מסכימה עם דעות הפוסקים כמפורט לעיל. לדעתי, לא בכל מקרה ייפסק פיצוי בגין עוגמת נפש, ובהחלט ייתכנו מקרים, ואף רבים, שבהם הפיצוי בגין ההוצאות בפועל יהווה פיצוי ראוי לנוסעים שמסירת כבודתם התעכבה.