אשרמן ואח' נ' חזן

פסק דין

הימנעות של משכיר מלהשיב לשוכר בטוחה שהועמדה על-ידו להבטחת התחייבויות השוכר על-פי הסכם שכירות היא הסוגיה העומדת במוקד התביעה שלפניי.

הצדדים ועיקרי טענותיהם:

התובעות, עולות חדשות, חתמו על הסכם שכירות עם הנתבע. ההסכם [ת/2] נחתם ביום 1.7.2011 בין הנתבע לבין התובעות 1, 2 ו -4, כאשר בשלב מאוחר יותר, באישור הנתבע, הצטרפה לדירה התובעת 3 [ת/5]. בהתאם למוסכם החלה תקופת השכירות ביום החתימה על ההסכם (מיטלטלי התובעות הובאו לדירה מספר ימים קודם לכן) והיא אמורה הייתה להסתיים ביום 1.7.2012. במעמד החתימה על ההסכם נמסר לנתבע פיקדון ע"ס 22,500 ₪ (להלן – "הפיקדון"), לגביו נקבע כי הוא ".... יוחזר בסוף השכירות במידה והכל תקין וישולמו כל החשבונות" [סעיף 5(ד) להסכם השכירות].

אין מחלוקת שביום 30.5.2012 – חודש לפני תום תקופת השכירות הקבועה בחוזה – עזבו התובעות את הדירה. בהתאם לנטען, פינוי הדירה במועד מוקדם נעשה בידיעת הנתבע ובתיאום עמו, כאשר התובעות היו אמורות לקבל לרשותן את הפיקדון. הפיקדון לא הושב לתובעות, מכאן התביעה.

בכתב ההגנה טען הנתבע, כי הנכס נמסר לתובעות כשהוא במצב תקין, לאחר שבוצע בדירה שיפוץ מקיף. עם זאת, בעת שטיפת רצפת הדירה נעשה על ידי התובעות שימוש בחומצה ולאריחים (מסוג גרניט פורצלן) נגרם נזק, אשר מחייב החלפה של האריחים. עוד ובנוסף נטען שהתובעות לא נשאו בתשלום הארנונה, לא נשאו בתשלום עבור חודש השכירות האחרון, הן חזרו מהתחייבותן לרכישת רהיטים שנמסרו להן ובסופו של יום הן נותרו חייבות לנתבע סכום העולה עשרות מונים על שיעור הפיקדון, על כן אין עילה לקבל את התביעה.

בדיון שהתקיים בפני העידו התובעות, עדה מטעם התובעות (הגב' גלי הוכמן) והנתבע, ושני הצדדים הגישו מסמכים שונים.

דיון והכרעה:

לאחר שבחנתי את כתבי הטענות, עדויות הצדדים והמוצגים שהוגשו בדיון, נחה דעתי שדין התביעה להתקבל.

מערכת היחסים המשפטית בין הצדדים – התובעות והנתבע – מושתתת על הוראותיו של הסכם השכירות. ההוראה מכוחה אחז הנתבע בפיקדון שנמסר לו על ידי התובעות מופיעה בהסכם השכירות (ראו סעיף 5(ד) להסכם השכירות), כאשר זכאותו של הנתבע – בהתקיים תנאים מתאימים – למימוש הפיקדון נקבעה אף היא בהסכם השכירות (בסעיף האמור).

עם זאת, הנתבע אינו רשאי לממש זכות הנובעת מהסכם השכירות באופן שרירותי. מצודתו של עיקרון תום הלב פרושה על מערכת היחסים החוזית בין הצדדים, מכוח הוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, המורה כדלקמן:

"בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך המקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה".

בפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) ברק בעניין בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה(1) 828, נקבע לעניין חובת תום הלב כדלקמן:

"משמעותה של החובה לקיים חוזה בתום-לב ובדרך מקובלת הא, כי הצדדים ליחס החוזי חייבים לנהוג זה כלפי זה ביושר, בהגינות ועל-פי המקובל על בעלי חוזה הוגנים. אמת הדבר, אין הצדדים לחוזים מלאכים זה לזה, אך שוב אל להם להיות זאבים זה לזה ("נבל ברשות החוזה" כלשונו של השופט אלון בע"א 148/77, בעמ' 638). על כל הצדדים לחוזה מוטלת החובה לשתף פעולה זה עם זה ולפעול תוך התחשבות באינטרס המשותף להם בחוזה. על בעלי החוזה לפעול להגשמתה של כוונתם המשותפת, תוך נאמנות ומסירות למטרה, שעמדה לנגד עיניהם, ותוך עקביות בהגשמת ציפייתם המשותפת הסבירה".

בענייננו - בנסיבות העניין, היה על הנתבע (המשכיר), האוחז בבטוחה שנמסרה לו על ידי התובעות (השוכרות) בעת החתימה על הסכם שכירות, אשר סבור שהוא זכאי לממש את הבטוחה (הפיקדון), ליתן לתובעות הודעה מוקדמת על כוונתו לעשות כן, לפרט את אותם חיובים אשר על פי הנטען נמנעו התובעות מלקיים, לכמת את רכיבי החיובים וליתן לתובעות שהות סבירה לתקן את ההפרה הנטענת ולפעול בהתאם להתחייבויותיהן או לאפשר להן להבהיר מדוע אין עילה למימוש הבטוחה. חובה מוגברת להתריע טרם שהנתבע עושה שימוש בפיקדון מוטלת הייתה על הנתבע במיוחד בשים לב לסכומו הגבוה של הפיקדון.

הנתבע לא פעל בהתאם למתחייב בנסיבות העניין, כל זאת תוך הפרה של חובת תום הלב המוטלת עליו. עובדה זו נזקפת לחובת הנתבע ולמעשה די בכך על-מנת לחייב את הנתבע בהשבת הפיקדון לתובעות.

למעלה מהדרוש, לאחר בחינת נימוקי הנתבע בכל הקשור לטעמים המזכים אותו לטענתו במימוש הפיקדון, כל זאת על רקע התשתית העובדתית שהוצגה על ידי התובעות, אני קובע שהנתבע אינו זכאי להוסיף ולהותיר ברשותו את הפיקדון (גם לו היה פונה מבעוד מועד אל התובעות ומעלה את הטענות שנטענו בכתב ההגנה, ביחס לזכאותו הנטענת להותיר ברשותו את הפיקדון):

אין מחלוקת שהתובעות נשאו בתשלום דמי השכירות עד למועד פינוי המושכר [ר' עדות הנתבע, עמ' 4, ש' 29 – 30]; הנתבע טוען שהיה עליהן לשאת גם בתשלום עבור חודש השכירות האחרון, בו לא היו התובעות במושכר. לאחר בחינת עדויות הצדדים ותכתובת המסרונים שהוחלפה ביניהם [ת/6], שוכנעתי שהצדדים הסכימו על סיום תקופת השכירות לפני המועד הקבוע בהסכם השכירות, כל זאת ללא צורך בהעמדת שוכר חלופי אולם בכפוף למתן הודעה מוקדמת. ר', לדוגמא, מסרון ששיגר הנתבע לתובעת 2 עוד ביום 29.3.2012, בו ציין הנתבע: "תודה. יום ראשון ב – 13:30 תתקשרו ונסגור דברים. מאמי הכל בסדר. ואם אתם רוצות לצאת החודש אתן לכם בחזרה הכל. מה שבא לכם מותק".

עוד בסוף חודש מרץ 2012 ידע הנתבע על כוונת התובעות להביא לקיצור תקופת השכירות, כאשר הוא נתן הסכמתו לכך. בדיון הפנה הנתבע למסרון ששיגרה אליו התובעת 2 ביום 4.5.2012, בו היא מציינת שהסכם שכירות חדש במקום אחר לא נחתם, על כן "אתה לא צריך לחפש אף אחד שתבוא לגור בדירה החודש". התובעת 2 העידה שלאחר שלא התאפשר לתובעות לחתום על הסכם שכירות עם בעל נכס אחר הן הוסיפו לשקוד על איתור דירה אחרת ו-"20 יום לפני הודענו לו" [עמ' 3, ש' 6]. גרסה זו עולה בקנה אחד עם טענת התובעת 2 בעת חקירתו הנגדית של הנתבע [עמ' 6, ש' 6 – 7], כאשר נטען שנמסרה לנתבע הודעה על הכוונה לסיים את תקופת השכירות באמצע חודש מאי 2012, והוא נתן הסכמתו.

הנתבע טען שהוא אינו זוכר מהלך דברים כאמור [עמ' 6, ש' 8], אולם הוא לא ידע להשיב מהו המועד בו נודע לו לראשונה על מועד עזיבת התובעות את הדירה [עמ' 5, ש' 14] ומסרון ששיגרה ביום 16.5.2012 התובעת 2 אל הנתבע [ת/6] מעלה שהנתבע נמנע מלהשיב לפניות התובעות.