פסק דין
השופט, בנימין ארבל:
1.העותר הינו אסיר בטחוני, תושב הכפר ציידה שבשטחי הרש"פ, מרצה עונש מאסר שנגזר עליו למשך 45 חודשים, לאחר שהורשע במסגרת הסדר טיעון בביצוע מספר עבירות חמורות הנוגעות לחברות ופעילות בהתאחדות בלתי חוקית וכן עבירות של קשירת קשר להנחת פצצה וסיוע להנחת פצצה. מכתב האישום המתוקן שהוגש כנגד העותר בבית המשפט הצבאי באזור שומרון, עולה חומרתן הרבה של העבירות אותן ביצע העותר, שהיה פעיל במסגרת ארגון התנזים – פת"ח וכן ארגון שוהדא אל אקצה – שני ארגונים, הפעילים בביצוע פעולות חבלה כנגד כוחות הביטחון ואזרחי מדינת ישראל. במסגרת פעילויותיו אלה פנה העותר מיוזמתו לפעילים בארגונים ובמסגרת הקשרים שיצר איתם, קיבל מטען חבלה לצורך הטמנתו באזור באקה אל שרקיה, על מנת לפגוע בחיילי צה"ל. משלא הצליח במעשהו זה והמטען לא התפוצץ, פנה פעם נוספת לאנשי הארגון וביקש כי יימסר לו מטען חבלה המופעל באמצעות טלפון נייד, אולם תוכניתו זו לא התממשה. זמן קצר לפני שנעצר, תכנן העותר, פעם נוספת, להניח מטען כאמור נגד חיילי צה"ל ותכנן יחד עם חברים בשני הארגונים שהוזכרו לעיל, להניח שני מטעני חבלה, המופעלים באמצעות טלפון נייד, נגד כוחות צה"ל. תוכניתו זו של העותר לא יצאה אל הפועל רק מחמת העובדה כי זמן קצר לאחר מכן הוא נעצר.
2.משמלאו שני שלישים לריצוי עונשו, התייצב העותר בפני וועדת השחרורים בכלא אשל וזו החליטה לשחררו. החלטתה זו של הוועדה בוטלה ע"י ביהמ"ש לעניינים מנהליים בבאר שבע ברוב דעות. ביהמ"ש קבע כי בפני הוועדה לא הונחה כל תשתית, אשר תוכיח את הדרישה הפוזיטיבית בדבר זניחת הקו האידיאולוגי, אשר הניעה את העותר במעשיו. הוועדה קבעה, כי פרט לדברי העותר, לא הובאו בפני הוועדה כל ראיות חיצוניות, המלמדות על זניחת קו זה. ביהמ"ש מצא, נוכח חוות דעת שב"כ, כי פעילותו של העותר, אשר נמשכה מספר שנים, תוך שהיא מחריפה מעת לעת, פסקה רק לאחר שהוא נעצר ולא מחמת העובדה שהוא זנח את הקו האידיאולוגי.
עוד הוסיף ביהמ"ש, כי היה מקום אף ליתן את הדעת לצורך בתוכנית שיקום הכוללת פיקוח על העותר בתקופת שחרורו.
חרף האמור, הרי על מנת שלא לנעול את הדלת בפני מי שטוען כי זנח את דרכיו הנלוזות, הורתה הוועדה כי ימונה לעותר סניגור, וכי עניינו יושב לוועדה, על מנת שתשקול את שתי הנקודות אשר הועלו בפסק הדין.
3.ביום 29.04.10 התכנסה וועדת שחרורים בכלא אשל ובחנה, פעם נוספת, את עניינו של העותר. הוועדה פעלה לאור הנחיותיו של ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, והגיעה לכלל מסקנה כי העותר לא קיים את התנאי היסודי שבסעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א – 2001 (להלן: "החוק") ולא שכנע אותה, כי אכן הוא ראוי לשחרור מוקדם וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור.
נקודת המוצא להחלטת הוועדה הייתה חומרתן ומסוכנותן הטבועה של העבירות בהן הוא נטל חלק פעיל. הוועדה אף נתנה דעתה לכך, כי העותר הצטרף מיוזמתו לארגונים שבמסגרתם פעל. כך, שלא נראה כי אויינו הסיכויים להיווצרותו של קשר מחודש בינו לבין ארגונים אלה עם שחרורו. שירותי הביטחון חיוו דעתם כי מקום מגורי העותר רווי בפעילות מסוכנת של ארגוני טרור. כך, שלא יהיה זה בלתי סביר להניח כי יקשה על העותר לחדש את הקשר עם ארגונים אלה. כיוון שהעותר הצטרף בפועל לארגון טרור ואף ביצע עבירות ביטחוניות במסגרתו, הרי יש להסיק מכך על הזדהותו האידיאולוגית עם מטרות ארגונים אלה. כן ניתן ללמוד על הזדהותו זו מהשתתפותו הפעילה בפעילויות השונות של שני הארגונים.
נוכח כל האמור, קבעה הוועדה כי לא הוכח בפניה כי חל כל שינוי בתפיסתו האידיאולוגית של העותר, ובהתאם קבעה כי הוא ממשיך להיות מסוכן לציבור ולביטחונו ודין בקשתו לשחרור מוקדם להידחות.
4.בעתירה שבפנינו, האוחזת כמות נכבדה מאוד של טיעונים, טוענת סנגוריתו המלומדת של העותר, כי החלטת הוועדה חרגה ממתחם הסבירות באופן קיצוני, כך שבית משפט זה יורה על ביטולה ועל שחרורו המוקדם של העותר על תנאי. בין היתר טוענת הסנגורית כי הוועדה לא נימקה את החלטתה כדבעי, התעלמה מכך שהעותר הינו קטין, התעלמה באופן גורף מכל הטענות המהותיות שהועלו בפניה מטעם העותר ואשר לא זכו להתייחסות כלשהי בהחלטתה ואף התעלמה מפסיקת בתי המשפט אשר הונחה בפניה.
כנימוקים העומדים לטובת שחרורו של העותר, צוינו הנימוקים הבאים: גילו הצעיר, היותו בן למשפחה נורמטיבית, מצבו הבריאותי, חרטה שהביע על מעשיו, העובדה כי במבחן התוצאה לא נגרם נזק, הזמן הקצר שנותר עד תום תקופת המאסר המלאה והתנהלותו במהלך מאסרו, כאשר עבירות המשמעת אשר נרשמו נגדו, לא היו אלא עבירות של מה בכך.
5.פרק נכבד מטיעוני העותר מכוונים כנגד חוות דעת השב"כ, שהינה חוות דעת סטנדרטית, הצופה פני העבר, ואין בה כדי ללמד על המשך מסוכנותו של העותר. לשיטת הסנגורית לא הובאה בחוות הדעת כל ראיה לכך כי העותר ממשיך בדרכו השלילית בין כותלי בית הכלא.
6.בפי הסנגורית עוד טענות נוספות, אולם לא מצאנו מקום להתייחס אליהן.
7.סבורים אנו כי לא נפל כל פגם בהחלטת הוועדה. צודקת הוועדה כי על מנת שאסיר יזכה בשחרור מוקדם על תנאי, עליו להוכיח כי הינו ראוי לכך. מושכלות יסוד הינן כי על אסיר לרצות את מלוא תקופת העונש שנגזרה לחובתו על ידי ביהמ"ש וכי לא עומדת לו זכות קנויה כי עונש זה יקוצר (ראה רע"ב 314/06 מדינת ישראל נ' פלוני לא פורסם 01.02.06). על כתפיו של האסיר מונח הנטל הכבד להוכיח כי הינו ראוי לשחרור וכי שחרורו לא ייצור סיכון לשלומו של הציבור. רק משנתמלאו שני אלה, ניתן יהיה לומר כי אכן שחרורו של העותר בטרם ריצה מלוא עונשו יהיה מוצדק.
בעע"א (נצרת) 1070/09 (פורסם בנבו 23.09.09) אמר בית משפט זה, בהרכב שונה, כי הנטל המונח על כתפיו של העותר להוכיח כי נתמלאו תנאי סעיף 3 לחוק "כבד כמה מונים כאשר מדובר בעבירות אשר רקען אידיאולוגי. עבירות מעין אלה, מעידות על קיומו של קו מחשבה מגובש העומד בבסיס פעילותו של העותר."
בבג"צ 1920/00 חבר כנסת זהבה גלאון כנגד וועדת השחרורים, פ"ד, נד(2) 313, 324 נקבע כי כל עוד לא הוכיח העותר כי זנח את קו המחשבה האמור, הרי שקו מחשבה זה עלול להביאו לחזור ולבצע מעשים דומים לאלה שביצע, לאחר שחרורו המוקדם.
והוספנו, בעע"א 1070/09: "באסיר, שביצע עבירות על רקע אידיאולוגי, טבועה מניה וביה החזקה, לפיה כל עוד לא זנח את האידיאולוגיה האמורה, הוא עלול לשוב, נוכח תובנותיו האידיאולוגיות ולבצע את מעשיו".
הדברים נאמרו בהסתמך על דברים שאמר ביהמ"ש העליון ברע"ב 10844/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פדאור (לא פורסם) 09(3) עמ' 147.
8.יש לזכור, כפי שנאמר על ידי בתי המשפט לא אחת, כי עקרונות העל, בבוא וועדת שחרורים להחליט אודות שחרורו של אסיר לאחר שמלאו שני שלישים מתקופת מאסרו, יהיו תמיד שאלת היותו ראוי לשחרור ושאלת הסכנה הטמונה בו לשלום הציבור וביטחונו. כל שאר הנימוקים והשיקולים, הינם מבחני עזר, שקבע המחוקק, בהסתמך על פסיקה שקדמה לחקיקת החוק, לצורך בחינה האם אכן נתמלא עקרון זה.
על כן, לא מצאנו רבותא בכך שוועדת השחרורים לא מצאה לנכון, במקרה שלפנינו, לפנות אל כל מבחני העזר הקבועים בחוק, כפי שהועלו בטעם רב, על ידי הסנגורית. זאת, שעה שהסתבר כי העותר לא הוכיח בכל ראיה שהיא, כי זנח את הקו האידיאולוגי שהביאו למעבר עבירות כה חמורות אשר הסכנה הטמונה לצידן חמורה היא.