אשכנזי נ' ראנדן

פסק דין

עסקינן בתביעה קטנה לחיוב הנתבעת בהשבת 300 ₪ אשר שולמו בתמורה לבדיקת רכבה, בצירוף פיצוי בגין עוגמת נפש.

טענות הצדדים:

בכתב התביעה טענה התובעת, כי ביום 25/03/12 הובא רכבה למוסך הנתבעת לצורך בדיקת האפשרות לתקנו ע"י הנתבעת. במועד הגעת הרכב למוסך (בגרירה), סוכם בין התובעת לאחד מבעלי המוסך, כי האחרון יבדוק את הטעון תיקון ויעדכן את התובעת טלפונית בדבר העלויות לביצוע התיקון הנדרש. ככל שסכום התיקון יהא מוסכם על הצדדים, יתוקן הרכב במוסך הנתבעת.מאחר שהצעת המחיר לביצוע התיקון היתה גבוהה מהצעות המחיר אותן קיבלה התובעת ממוסכים אחרים, בחרה התובעת שלא לבצע את התיקון במוסך הנתבעת. לטענתה, עם הגעת גרר מטעמה למוסך הנתבעת לגרירת הרכב למוסך אחר, דרש מנהל הנתבעת - לראשונה - 300 ₪ כתנאי לשחרור הרכב. בלית ברירה ותחת מחאה, שילמה התובעת לנתבעת 300 ₪ לשחרור הרכב, תוך שהתובעת מבהירה שהיא שומרת על זכויותיה בנדון.התובעת הדגישה בכתב התביעה ובמעמד הדיון, כי סוכם מפורשות שבדיקת הרכב אינה כרוכה בתשלום.

מנגד נטען ע"י הנתבעת, כי רכבה של התובעת הגיע למוסך בגרירה. המוסך השקיע למעלה משעתיים בעריכת בדיקות מקיפות לרכב אשר כללו "בדיקת דליפת מערכת המים, בדיקת קומפרסיה ובדיקת מחשב ש(ל) מערכות הרכב". לטענת הנתבעת, לאחר שהתובעת הבהירה שאין בכוונתה לתקן את רכבה במוסך, נדרשה היא לשלם 300 ₪ עבור הבדיקות שבוצעו. אליבא דנתבעת המדובר בסכום סמלי, שכן בבדיקה הושקעו כשעתיים וחצי, כאשר מחיר שעת עבודה הינו 230 ₪. לגישת מנהלי הנתבעת, חיוב לקוח בעלות הבדיקה הינו דבר מקובל במוסכים ובעסקים אחרים.

דיון והכרעה

בפתח הדברים אבהיר, כי לאחר שמיעת הצדדים וכפי שיפורט להלן, הגעתי לכלל מסקנה, כי הצדדים סיכמו ביניהם במועד הבאת הרכב למוסך, כי בדיקת רכבה של התובעת תבוצע ללא התחייבות מצדה לתיקון הרכב במוסך הנתבעת וללא תשלום נפרד בעבור הבדיקה.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי רכבה של התובעת תוקן בעבר במוסך התובעת, כאשר באותו המקרה לא נדרשה התובעת לשלם תשלום נפרד בעבור בדיקת הרכב.

עובר להשארת הרכב לבדיקה במוסך הנתבעת ביום 25/03/12, לא נטען בפני התובעת שבניגוד לעבר, הבדיקה הנוכחית תהא כרוכה בתשלום.

התובעת טענה בפני, כי עובר להשארת הרכב לבדיקת הנתבעת, מנהלה הבהיר מפורשות כי בדיקת הרכב אינה כרוכה בתשלום. מנהל הנתבעת, מנגד, טען כי הסוגיה כלל לא עלתה ("לא דברנו על מחיר, ולא אמרתי לה האם הבדיקה תעלה כסף", פרוט' מיום 18/07/12, עמ' 3 ש' 11). בכגון דא יובהר, כי נתתי אמון מלא בגרסת התובעת ובעדותה אשר היתה מהימנה ועקבית. עדות מנהל הנתבעת, מנגד, אופיינה בניסיון להותיר עמימות סביב סוגיית ההתקשרות, כאשר ניכר היה שבוחר הוא שלא לפרוש בפני בית המשפט את התמונה העובדתית במלואה.

אוסיף, כי מנהל הנתבעת טען בפנַי במעמד הדיון, שבדיקה "קצרה" אינה מחויבת בתשלום. עם זאת, לטענתו, מאחר שדובר בבדיקה "מקיפה" ומאחר שהתובעת לא תיקנה את רכבה במוסך הנתבעת, על התובעת לשאת בעלותה. בכגון דא אבהיר, כי העובדה שמנהל הנתבעת הודיע לתובעת כי אין טעם שתמתין לתוצאות בדיקת הרכב, מעידה על שהוא ידע שהבדיקה תארך יותר ממספר דקות. האמור קיבל ביטוי גם בכתב ההגנה ("בבדיקה ראשונית לא ניתן לקבוע אבחנה מדויקת לטענות של הנתבעת (צ"ל התובעת, מ.א.ו) ולכן נתבקשה התובעת להשאיר את הרכב במוסך לבדיקה מקיפה", הדגשה הוספה). למרות זאת, מנהל הנתבעת אישר כאמור, כי לא אמר לתובעת דבר בכל הנוגע לנשיאתה בהוצאות הבדיקה ולבטח שלא תמחר את הבדיקה בסכום אשר בידי התובעת היה לשקול במועד הרלוונטי.

הנתבעת אף לא הכחישה את "הנוהג החוזי" לו טענה התובעת. אין מחלוקת, כי בעבר נבדק רכבה של התובעת ללא עלות. גם הפעם שוכנעתי, כי הסכמת הצדדים היתה לבדיקת הרכב ללא תמורה, בכדי לבחון אפשרות לבצע את התיקון היקר במוסך הנתבעת. ניסיונה של הנתבעת להתנער מההסכם לאחר שהתובעת הודיעה על רצונה לבצע את התיקון במוסך אחר, מהווה טענה שבבסיסה טעות בכדאיות העסקה וידוע, טעות כאמור אינה מהווה עילה לביטול ההסכם.

לא מן הנמנע, כי הנתבעת בחרה במודע לנסות ולשנות את תנאי ההסכם אך בדיעבד, שכן העלאת דרישה לביצוע תשלום בטרם עריכת הבדיקה, היתה עשויה לגרור העברת הרכב למוסך אחר לבדיקה (כפי שטענה התובעת), מוסך אחר אשר אינו גובה תשלום נפרד עבור בדיקת הרכב. בכך, יתכן והנתבעת היתה מאבדת את הפוטנציאל לבצע את העבודה (שתומחרה באלפי שקלים) ויתכן ואף את התובעת כלקוחה. התנהלות מנהל הנתבעת במקרה בו עסקינן, מהווה חוסר תום לב מטעם הנתבעת ומעידה על שבין הצדדים נכרת הסכם מחייב לביצוע הבדיקה ללא תשלום.

לא זו אף זו. אף אם אצא מנקודת הנחה ולפיה לא היתה מסוימות או גמירות דעת ובפועל, לא נכרת בין הצדדים כל הסכם מחייב, אזי על הצדדים לפעול בהתאם להוראת סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 לתשלום הסכום "שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה". במקרה כאמור, הנתבעת לא הוכיחה שאין מקובל לערוך בדיקות לרכבים ללא תשלום. הנתבעת אף לא הניחה כל תשתית המעידה על שהבדיקה אכן ארכה למעלה משעתיים. בהנחיית מנהל הנתבעת, לא שהתה התובעת בחצרי הנתבעת בעת ביצוע הבדיקה ולא יכלה להעיד על משך הבדיקה ועל היקפה. מנהלי הנתבעת לא צרפו לכתב ההגנה אסמכתאות אשר יש בהן כדי להצביע על הבדיקות אשר נערכו בפועל ברכב ולא הגישו כל אסמכתאות לאמור במעמד הדיון. הנתבעת הסתפקה בפירוט קצר בכתב ההגנה ולפיו נערכה "בדיקת דליפת מערכת המים, בדיקת קומפרסיה ובדיקת מחשב ש(ל) מערכות הרכב". גם אם אצא מנקודת הנחה שהבדיקות האמורות אכן נערכו (וכאמור, הנטען לא הוכח בפני), הרי שהנתבעת לא הציגה ראיות המעידות על מורכבות הבדיקות ומשְׁכן, כאשר עיון בכתב ההגנה ובפרוטוקול הדיון מעלה שלמשך הבדיקה ניתנו גרסאות שונות הנעות בין שעתיים ושלוש שעות. הנתבעת אף לא סיפקה כל אסמכתא לעלות שעת עבודתה והאם המידע האמור הובא לידיעת התובעת. יצוין, כי על פניו, תעריפי שעות העבודה במוסכים אינם אחידים ויש לפרטם ולהביאם לידיעת הלקוח בטרם ביצוע השירות.

בנוסף לאמור, נראה שהסכום בו נקבה הנתבעת לחיוב התובעת הינו סכום שרירותי שאינו מעיד על הסכום ש"ראוי להשתלם לפי הנסיבות" בעבור בדיקת הרכב. לטענת מנהלי הנתבע, הרכב נבדק במשך שעתיים עד שלוש שעות, כאשר עלות שעת העבודה במוסך הינה בסך 230 ₪. אם כך, כיצד נקבו מנהלי הנתבעת בסך 300 ₪ לביצוע הבדיקה ? מנהל הנתבעת נשאל כיצד חושב הסכום, אך לא עלה בידיו ליתן תשובה קוהרנטית שתבהיר את הנדרש.

למען שלמות התמונה אוסיף, כי אין בידי לקבל את טענת מנהל הנתבעת שלא סוכם על תשולם מראש מאחר שלא ניתן לאמוד את עלויות הבדיקה מבעוד מועד. מנהלי הנתבעת שבו והבהירו ששעת עבודה מתומחרת בסך 230 ₪, באופן בו אין כל מניעה להבהיר ללקוח כי ככל שהתיקון לא יבוצע במוסך, יחויב הוא בעלות התיקון בהתאם לשעות העבודה בפועל שנדרשו לביצוע הבדיקה, לבטח כאשר למוסך יש את הידע המקצועי להעריך את משך הבדיקה הנדרשת.

לנוכח האמור לעיל, הריני לקבל את התביעה ולהורות על השבת 300 ₪ אשר נגבו מהתובעת כתנאי לשחרור רכבה. בנוסף, תחויב הנתבעת בהוצאות התובעת ובעוגמת הנפש אשר נגרמה בעטייה של התנהלות הנתבעת, בסך כולל של 700 ₪. הנתבעת תשלם לתובעת 1,000 ₪ בתוך 30 ימים, שאחרת יתווספו לסכום האמור הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל.

בידי הנתבעת להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים.

ניתן היום, א' אב תשע"ב, 20 יולי 2012, בהעדר הצדדים.