אשכולי נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.תביעתו של התובע שהוגשה לנתבע ביום 26.7.11 לתשלום קצבת שאירים, נדחתה ע"י הנתבע מהטעם שזכאותו לקצבה האמורה פקעה עת שולם לו מענק מכח הוראת סעיף 255 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – החוק). במסגרת תובענה זו עלינו להכריע האם תשלום המענק האמור שולל מהתובע – הטוען כי הינו אלמן שהכנסתו אינה עולה על הסכום המתקבל לפי פרט 1 של לוח ט' לחוק (סכום זה יכונה להלן – רף ההכנסה) – את זכאותו לקצבת שאירים.

2.על התשתית העובדתית לא היתה מחלוקת בין הצדדים, והיא מצאה ביטויה ברשימת מוסכמות שנערכה בדיון מיום 12.2.12. התובע יליד 1933 והינו חבר קיבוץ עין שמר כל חייו. הוא התאלמן מרעייתו ביום 24.5.89. במועד זה היתה עמו ילדה ועל כן בתקופה 5/89 ועד 1/93 שולמה לו קצבת שאירים. ב-1/93, עת סיימה ילדתו את השירות הצבאי, שולם לתובע ע"י הנתבע מענק לפי הוראת סעיף 255 לחוק (להלן – מענק פקיעה) בגובה 25,920 ₪ ומאז לא שולמה לתובע קצבת שאירים. אין כל טענה כי במועד בו הגיש את תביעתו הנוכחית לנתבע לתשלום קצבת שאירים מתקיימים בו תנאים שבגינם יש להגדירו כאלמן שיש עמו ילד. יש להטעים כי בשום שלב לא שולמה לתובע קצבת שאירים בשל היותו אלמן שהכנסתו נמוכה מרף ההכנסה.

3.טענתו העיקרית של התובע היא כי תשלום מענק הפקיעה אינו שולל ממנו לעתור לתשלום קצבת שאירים מכח טענתו כי הינו אלמן אשר הכנסתו אינה עולה על רף ההכנסה (הגדרת "אלמן" בסעיף 238 לחוק). בעניין זה מפנה התובע לפסק דין דב"ע (ארצי) נה/0-243 מוסקוביץ - המל"ל, פד"ע כט' 426 (1996) (להלן – עניין מוסקוביץ) וטוען כי מכח פסק דין זה יש ללמוד שהזכאות לקצבת שאירים אינה פוקעת, אלא יש לבוחנה ממועד למועד. טענתו העיקרית של התובע הינה כי אין מקום לאבחן בין מקרה של אלמן שהכנסתו נמוכה מרף ההכנסה, לגביו נקבע בענין מוסקוביץ כי תשלומו של מענק הפקיעה אינו שולל תשלום קצבת שאירים, לדבין מקרהו של התובע. המשיב מכחיש את זכאות התובע לקצבת שאירים וטוען כי מששולם מענק הפקיעה, הרי מכח הוראת סעיף 260 לחוק אין התובע זכאי עוד לתשלום קצבת שאירים.

4.מכיוון שהתשתית העובדתית היתה מוסכמת, ביקשו הצדדים לסכם את טענותיהם לעניין השאלה האם בדין נדחתה תביעתו של התובע מכח הוראות סעיף 260 לחוק. התובע הגיש סיכומים מטעמו. הנתבע לא הגיש סיכומים כאמור, על אף ארכה שניתנה לו לשם כך. משכך, נתייחס לטענות הנתבע כפי שעולות מכתב ההגנה ומפרוטוקול הדיון. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, באנו לכדי מסקנה כי דין התביעה להידחות. התובע אינו מכחיש כי שולם לו מענק פקיעה. אין כל טענה כי במועד תשלום מענק הפקיעה – בחודש ינואר 1993 - סבר התובע שמענק זה אינו מגיע לו או כי שולם לו בטעות. כך, למשל, לא הגיש התובע תביעה לבית הדין לעבודה עת שולם לו מענק הפקיעה. יוטעם כי בניגוד לאמור בסיכומי התובע (סעיפים 6.1-6.2 לסיכומים), במועד בו שולם מענק הפקיעה טרם הותקנה תקנה 5א לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת הכנסה בביטוח זקנה ושאירים), התשל"ז – 1976. תקנה זו הותקנה רק ביום 16.5.93, כך שאין לומר כי נמנעה ממנו במועד תשלום מענק הפקיעה היכולת להוכיח פרטנית כי הכנסתו אינה עולה על רף ההכנסה (תקנות הביטוח הלאומי (קביעת הכנסה בביטוח זקנה ושאירים) (תיקון), התשנ"ג – 1993, ק"ת 5528). משכך, בפנינו הודאה של התובע לפיה תשלום מענק הפקיעה נעשה כדין, היינו, כי במועד שבו בגרה ילדתו לא היה אלמן אשר הכנסתו נופלת מרף ההכנסה וגם לא היה אלמן שעמו ילד.

5.מששולם מענק הפקיעה חלה בעניינו של התובע הוראת סעיף 260 לחוק, הקובע כי מעת ששולם המענק לא יהיה זכאי התובע עוד לקצבת שאירים בשל פטירת רעייתו ב-1989. הוראת סעיף 260 לחוק מהווה קביעה מפורשת של המחוקק לפיה במקרה, כמו זה של התובע, שבמועד שבו פסק להיות אלמן שעמו ילדה והיה למי שהכנסתו אינה נופלת מרף ההכנסה, ולאחר ששולם לו מענק פקיעה – לא יוכל עוד לעתור לתשלום קצבת שאירים גם אם הכנסתו תיפול מהרף האמור. בהחלט יתכן כי מבוטח במקרה שכזה יהיה זקוק – גם לאחר פקיעת הזכאות לקצבת שאירים - למקור כספי למחיה אשר עם פקיעת הזכאות כאמור נגדע (לתכליתה של קצבת השאירים ראו דב"ע (ארצי) נה/0-78 גביש – המוסד לביטוח לאומי, פסקה 18, פד"ע כ"ח 527 (1995)). חרף זאת, אין מקום להתעלם מקביעה מפורשת של המחוקק הראשי לפיה על אף תכלית קצבת השאירים, יהיו מקרים בהם הזכאות לקצבה תפקע. בסעיף 260 לחוק העדיף המחוקק לְקַבֵּע, גם כלפי עתיד, את נתוניו של המבוטח לענין הזכאות לקצבת שאירים – היינו נתונים השוללים זכאות לקצבה כזו, וזאת תחת אפשרות שזכאות המבוטח לקצבה תוכל להבחן בעתיד מעת לעת. כנגד הסיכון שבעתיד עשויים להתקיים במבוטח שוב התנאים לזכאות לקצבת שאירים, לה לא יהיה זכאי עוד בשל הוראת הפקיעה שבסעיף 260 לחוק, זוכה המבוטח לפיצוי חד פעמי בדמות מענק הפקיעה. הסדר שכזה אינו, על פניו, בלתי מידתי. ניתן לטעון כי הוא משקף את מציאות החיים, לפיה מי שהיה בן זוגה של מבוטחת והתאלמן עשוי, בחלוף זמן, לשקם את מקורות ההכנסה למחייתו שנפגעו עם פטירת רעייתו.

6.עניינו של התובע שונה מהמקרה שנדון בעניין מוסקוביץ. במקרה שם נדון עניינו של אלמן שזכאותו לקצבת שאירים נבחנה אך על פי השאלה האם הכנסתו עולה על רף ההכנסה או לא. במקרה שם לא קמה לתובע זכאות לקצבת שאירים מכח היותו – בשלב זה או אחר – אלמן שעמו ילד. התוצאה הינה כי לאור ענין מוסקוביץ, פקיעת הזכות לקצבת שאירים שלא עקב נישואים (סעיף 255 לחוק) אינה חלה על מי שחדל להיות זכאי לקצבה האמורה אך בשל כך שהכנסתו עולה על רף ההכנסה. הזכאות לקצבת שאירים לגבי מבוטח שכזה, היא זכאות הנבחנת ממועד למועד על פי התקיימות מבחן ההכנסה. במובן זה, האמור בפסק דין מוסקוביץ מצמצם את תחולת הוראות סעיפים 255 ו- 260 לחוק, אך לא מאיין אותם כליל. קבלת עמדת התובע – לפיה יש לקבוע כי גם זכאותו לקצבת שאירים של מי שחדל להיות זכאי לה בשל כך שכבר אינו אלמן שעמו ילד אינה פוקעת לענין סעיף 260 לחוק - משמעה, בפועל, איון (במובחן מצמצום) הוראת חוק מפורשת, היינו הוראת סעיף 260 לחוק הקובעת מפורשות כי קיימת אפשרות לפקיעת הזכאות לקצבת שאירים. הלכה גורפת שכזו אין לקרוא בענין מוסקוביץ. את ההלכה שנפסקה בענין מוסקוביץ יש להחיל על המקרים מהסוג שלגביהם נפסקה – היינו לגבי מי שזכאותו לקצבת שאירים נבחנה אך על פי מבחן ההכנסה, ולא מי שהיה זכאי בעבר לקצבה בשל כך שהיה אלמן שיש עמו ילד (ב"ל (אזורי נצ') 1179/05 סביר – המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם, 12.7.06)). מקרהו של התובע אינו נופל לגדר המקרים שנדונו בענין מוסקוביץ.

7. האבחנה בין המקרה שנדון בענין מוסקוביץ לבין המקרים מסוגו של התובע אינה מעוגנת רק בקיומן של הוראות מפורשות של החוק הקובעות כי הזכות לקצבת שאירים עשויה לפקוע. היא ניתנת להסבר גם בשוני המהותי בין מי שזכאותו לקצבת שאירים נבחנת אך מכח היותו אלמן שעמו ילד לבין מי שזכאותו לקצבה האמורה נבחנת אך מכח הכנסה הנופלת מרף ההכנסה. השוני ביניהם הוא בגיל: ניתן להניח, ככלל, כי אלמן שעמו ילד עשוי להיות צעיר יותר מאלמן שאין עמו ילד. אין לשלול כי לאור פערי הגילאים, האפשרות כי אלמן שעמו ילד יצליח לשקם את מקורות הכנסתו – גבוהה יותר מאשר סיכוייו של אלמן ללא ילד. משכך, במקרהו של אלמן שעמו ילד, אשר זכאותו לקצבת שאירים פקעה משלא היה עמו עוד ילד, בא הפיצוי החד פעמי בדמות מענק הפקיעה. לעומת זאת במקרה של אלמן שבשום שלב לא היה עמו ילד, וסיכוייו לשקם את מקורות מחייתו מצומצמים יותר בשל גילו, נבחנת הזכאות לפי רף ההכנסה ממועד למועד. הנה כי כן, אין לומר כי קיימת זהות בין שני המקרים. לכך יש להוסיף כי פרק י"א לחוק, שעניינו ביטוח זקנה וביטוח שאירים, עושה שימוש בקריטריון הגיל כמבחן לזכויות שאירים, תוך קביעת רף נמוך יותר ככל שהגיל גבוה יותר (ראו, למשל, פריט (1) להגדרת "אלמן" בסעיף 238 לחוק; סעיף 252(1)(ג) לחוק; וסעיף 255(א) לחוק ככל שעניינו באלמנה שטרם מלאו לה 40 שנים). גם מטעם זה יש לדחות את טענת התובע להחלה בעניינו של ההלכה שנפסקה בענין מוסקוביץ.

7.התוצאה היא, כי בדין דחה הנתבע את תביעתו של התובע מחודש 7/11 לתשלום גמלת שאירים. לא יהיה צו להוצאות. לצדדים מוקנית תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק הדין, זכות לערער עליו בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

ניתן היום, י"ג ניסן תשע"ב, 05 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.

נציג ציבור (מעבידים)

מר יהודה מילא

אסף הראל, שופט

נציג ציבור (עובדים)

מר פארס חיר