החלטה
התביעה בתיק זה הוגשה בשנת 2009, ואנו מצויים עדיין בשלב של איסוף החומר הראייתי הנוגע לנסיבות אירוע הדקירה, בו נפצעו, בין היתר, מר סרקיס אשחניאן (התובע מס' 1) וביתו שושנה אשחניאן (התובעת מס' 3), פיגוע הירי, שאירע ביום 10.8.07, ברובע הנוצרי, בירושלים.
התביעה הוגשה נגד הרשות הפלשתינאית, ארגון הפאתח וגדוד חללי אל אקצה, אשר כנטען בכתב התביעה היו אחראים לפיגוע, וכן כנגד מודיעין אזרחי בע"מ, חברת האבטחה, שעל פי הנטען בתביעה, אחד מן השומרים מטעמה ירה וגרם לפציעות האמורות.
במסגרת איסוף החומר, עושה עו"ד חתניאן, ב"כ התובעים, מאמצים לקבלת חומר רלבנטי מידי הרשויות השונות; הוא ביקש את החומרים המוחזקים אצל המוסד לביטוח לאומי, לגבי מרשו, ואת החומרים המוחזקים אצל המשטרה והשב"כ.
ביום טו בתמוז תשע"ב (5.7.12), נחתם על ידי צו להמצאת תיקי חקירה, המורה למשטרת ישראל, לשירות הביטחון הכללי ולמוסד לביטוח לאומי, להמציא לעורך דינם של התובעים את החומר הנוגע לפיגוע הירי, האמור.
המוסד לביטוח לאומי העביר את החומר המצוי בידו.
משטרת ישראל, באמצעות עו"ד אפרת קרונברגר מן הפרקליטות האזרחית, מסרה כי אין מניעה מבחינתה, להעביר את החומר המצוי ברשותה אל בא כוחם של הנתבעים (ראה דברי עו"ד קרונברגר בעמ' 8 לפרוטוקול מיום 14.4.13).
החומר מן המשטרה, הועבר, לאחר פעולות "השחרה" של שמות, לב"כ התובעים, על ידי ב"כ המדינה.
הדיון הלא קצר, שהתקיים בפניי ביום כב תמוז תשע"ג (30.6.13), הסתיים במתן החלטה, שבפיסקה 1 שבה , נכתב כדלקמן: "ככל שמדובר במסירת חומר של המשטרה – המדינה עמדה במשימות, וגם לעו"ד חתניאן אין כל טענה" (עמ' 19, שורות 17-18, לפרוטוקול הישיבה הנ"ל).
המחלוקת בין הצדדים משתרעת בכל הנוגע להעברת החומר המצוי בידי שירות הביטחון הכללי.
בבקשה, שהוגשה מטעם הפרקליטות האזרחית במחוז ירושלים, ביום 16.8.12, התבקש בית המשפט לבטל את הצו להמצאת תיקי חקירה, ככל שהוא מופנה אל שירות הביטחון הכללי; וזאת, בהתבסס על סעיף 2 לתקנות שירות הביטחון הכללי, הקובע כי פרטים אלו הינם חסויים, כל עוד לא ניתן היתר לגילוים או לפרסומם, בהתאם לאותן התקנות.
ב"כ התובעים, עו"ד חתמיאן, אינו מקבל עמדה זו והדגיש כי לדעתו, יש למסור לו החומר, כאשר נרשם מפיו בפרוטוקול הישיבה הנ"ל (עמ' 19, שרות 11-12): "מבקש לוודא כי נרשם שהטענה שלנו לעניין השכ"כ היא שאני לא מכיר הנחייה גורפת שאוסרת מסירת חומר שב"כ אליי, כפי שנטען על ידי המדינה".
תגובת בעלי הדין הנוספים התבקשה, אשר כדין עשו, הייתה זו: הם הותירו את ההכרעה לשיקול דעתו של בית המשפט, משום העדר המעמד והעדר הרלבנטיות של גופים אלו ביחס לסוגיה שבמחלוקת בין התובעים ובין פרקליטות המדינה.
אגש כעת, לבירור הסוגיה המשפטית שבין הצדדים, היא השאלה, האם קיים חיסיון על החומר המבוקש מידי השב"כ.
בקשת הפרקליטות לביטול הצו, נסמכה כאמור על סעיף 2 לתקנות שירות הביטחון הכללי (פרטים אחרים בנוגע לשירות אשר הם חסויים והיתר לפרסום מידע האסור לפרסום), התשס"ד - 2004, הקובע רשימת פרטים חסויים האסורים בפרסום לפי דין.
עוד הבהירה באת כח הפרקליטות ואמרה כי גם חוק חופש המידע, התשנ"ח - 1998, המחייב את הרשות למסור מידע לציבור, איננו חל על גופים ביטחוניים, האמונים על בטחונה של המדינה ושל הציבור. בין הגופים המוחרגים מתחולת החוק, מצוי גם שירות הביטחון הכללי (סעיף 14(א)(1) ו- 14(א)(2) לחוק. חופש המידע הנ"ל)
מדברי חקיקה אלו, הסיקה ב"כ הפרקליטות, עו"ד קרונברגר, כי החובה לגילוי מידע איננה חלה על השב"כ.
לא זו אף זו, לטענת המדינה, מסירת המידע המבוקש עלולה לפגוע באינטרסים המוגנים, העומדים בבסיסה של החרגת שירות הביטחון הכללי מן החובה לגלות מידע.
ההלכה בעניין העדרחובתם של גופים בטחוניים, כגון: השב"כ, לגלות מידע המצוי ברשותם, נקבעה בבג"צ 2662/09 התנועה לחופש המידע נ' משרד ראש הממשלה (2011) (מפי השופט ניל הנדל, ובהסכמת המשנה לנשיאה אהרון ריבלין והשופט סלים ג'ובראן), אשר בו הובהר כי חוק שירות הביטחון הכללי ותקנותיו קובעים כללים מפורשים נגד חשיפת חומר של שירות הביטחון הכללי.
פסק הדין האמור, התבסס על הוראות סעיפים 9(א)(1), 9(א)(4) ו- 9(ב)(1) לחוק חופש המידע, כמו גם על הוראות סעיף 19(א)(1) לחוק שירות הביטחון הכללי, התשס"ב - 2002, כשהוא נקרא במאוחד עם הוראת סעיף 2 לתקנות שירות הביטחון הכללי (פרטים אחרים בנוגע לשירות אשר הם חסויים והיתר לפרסום מידע האסור לפרסום), תשס"ד-2004.