א. מבוא
1. התובעת, ילידת שנת 1959, עותרת בתביעתה שלפני, לכך שהנתבעים יחויבו לפצותה עבור נזקי גוף שנגרמו לה, עקב ניתוח שנעשה בגופה בתאריך 16.8.1995.
2. התובעת פנתה אל הנתבע מס' 2 (להלן - "ד"ר ודס") בעקבות כאבים באזור הבטן התחתונה, ובבדיקותיה אובחן כי היא סובלת מרחם שרירני. השרירן (ובלע"ז - מיומה) הוא גידול, בדרך כלל שפיר, על שריר הרחם, ויש שהוא גורם לכאבים או אי נוחות, וקיימות מספר דרכים לטפל בו. בעניינה של התובעת נמצא, כי ברחמה קיימים שני שרירנים, ואלה הם שגרמו, ככל הנראה, לסבלה ולכאביה.
3. לאחר ביקורים רבים אצל ד"ר ודס, בהם נעשו ניסיונות להקל על הכאבים מהם סבלה בטיפולים שמרניים, ניסיונות שלא הניבו את התוצאות המקוות, עלתה האפשרות שהתובעת תנותח. במסמך שערך ד"ר ודס (מוצג ת/13) - ולא עלה בידי לדעת באיזה תאריך נערך, ונראה כי נערך בשנת 1993 (לפי גיל התובעת המצוין בו) וברור כי נערך לפני שהתובעת נותחה - נרשם כי קיימות שתי אפשרויות לנתח את התובעת. האפשרות האחת היא לכרות את השרירנים, כיוון התובעת "מעוניינת לשמור את הרחם", והאפשרות השניה היא, לכרות את הרחם "רק אם אין ברירה".
4. עוד שנתיים לאחר עריכת המסמך ת/13 סבלה התובעת מכאבים, עד שבשנת 1995 הסכימה התובעת לעבור ניתוח. בתאריך 10.8.1995 עברה התובעת גרידה אבחנתית, ובתאריך 14.8.1995 נמסרו התוצאות של אותה גרידה, ואלה שללו האפשרות לקיומו של תהליך ממאיר. בתאריך 16.8.1995 נותחה התובעת על ידי ד"ר ודס, ורחמה נכרת.
5. לטענת התובעת, כריתת הרחם נעשתה בלא שהיה צורך רפואי בכך, ומכיוון שמסרה לד"ר ודס, עוד לפני הניתוח, כי היא מבקשת לשמר את הרחם ותסכים לכריתתו רק באין ברירה, כי אז כריתת הרחם בלא שהייתה לכך הצדקה רפואית נעשתה ללא הסכמתה. התובעת טוענת, כי כריתת הרחם בניגוד להסכמתה גרמה לה לנזקים, נפשיים ואחרים, ומכאן תביעתה לפיצויים.
ב. חוות דעת המומחים מטעם הצדדים
6. התובעת תומכת תביעתה בחוות דעתו של פרופ' י' שנקר (מוצג ת/1). בחוות דעתו סקר פרופ' שנקר את הרקע הרפואי של התובעת ואת הטיפולים השונים שקיבלה, ובהתייחסו לשאלה, האם היה הכרחי לכרות את רחמה של התובעת, ציין פרופ' שנקר:
"בדו"ח הניתוח צוין שהמנתח איבחן רחם שרירני בגודל 10 - 12 שבועות בנוסף לכך מיומה מצידו השמאלי. בהוראה לניתוח, הסכמתה של החולה לניתוח היתה תהליך ניווני בתוך המיומה. כל מנתח מנוסה היה מסתפק בכריתת המיומה בלבד, ובודאי לא הייתה הצדקה לכריתה של הרחם. ראוי לציין שגם המיומות שצויינו היו קטנות ביותר. הגדולה בקוטר של 2.5 ס"מ, מיומה בגודל כזה אינה מהווה הוראה להתערבות כירורגית. במיומות המוזכרות שנכרתו, לא היה מצוי תהליך ניווני אשר יכול להיות אחראי לכאבים של החולה זמן קצר לפני הניתוח ולכן לאור עובדות שצוינו לא היתה הוראה רפואית לכריתת רחם בוודאות לגבי כריתת שרירנים ההוראה הייתה קטנה יותר."
לדעת פרופ' שנקר, עניינה של התובעת לא בורר כראוי לפני הניתוח, הניתוח לא היה מוצדק והרחם נכרת ללא צורך.
7. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של פרופ' גונן אוהל (מוצג נ/5). פרופ' אוהל חולק על דעתו של פרופ' שנקר, ולדעת פרופ' אוהל, פרופ' שנקר "הופך את היוצרות" שכן הוא משתמש בתוצאות הבדיקה הפתולוגית, שנעשתה לאחר כריתת הרחם, כדי להגיע למסקנה שהניתוח לא היה דרוש.
לדעת פרופ' אוהל, לאחר שנתיים של טיפולים שלא הצליחו לסלק את הכאבים מהם סבלה התובעת, הגיע ד"ר ודס למסקנה סבירה, והיא, שיש צורך לבצע ניתוח לכריתת הרחם, ולדעת פרופ' אוהל, מסקנה זו נכונה אף בדיעבד. פרופ' אוהל הוסיף וקבע בסיפא לחוות דעתו:
"הכאבים הכרוניים והדימומים הלא סדירים מהם סבלה הגב' אייכנר, כאשר הממצאים הקליניים מצביעים על רחם שרירני מוגדל ורגיש, היו אינדיקציה ברורה לביצוע כריתת הרחם. בנסיבות שהתקיימו במקרה זה הרי שלניתוח כריתת הרחם הייתה עדיפות ברורה על פני האופציה הפחות סבירה של כריתת שרירנים בלבד."
ג. חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט
8. נוכח המחלוקת בין המומחים הרפואיים מטעם הצדדים, החלטתי למנות מומחה מטעם בית המשפט, ומיניתי את פרופ' אליהו כספי.
פרופ' כספי נחקר על חוות דעתו, ולאחר ששקלתי את עדותו ואת טענות באי כוח הצדדים, הנני סבור כי חוות דעתו של פרופ' כספי משקפת באופן האובייקטיבי ביותר והאמיתי ביותר את השאלות הצריכות הכרעה במשפט שלפני.
הנני מקבל איפוא את חוות דעתו של פרופ' כספי, ומכיוון שבכוונתי לבסס עליה את פסק הדין, אסקור אותה ביתר פירוט מאשר סקרתי חוות דעת המומחים מטעם הצדדים.
9. בפתח חוות דעתו ציין פרופ' כספי את העובדה, כי התובעת סבלה מכאבי בטן עוד מעת היותה בגיל 22 (בתאריך 30.8.1981), שאז עברה פרוצדורה הנקראת לפרוסקופיה. באותה בדיקה לא נצפו חריגים בחלל הבטן ובאגן "פרט לאפשרות של מיומה ברחם". מאז אותה בדיקה, ילדה התובעת שתי בנות ועברה מספר הפלות (עצמוניות ויזומות) וכן עברה שתי גרידות אבחנתיות.
בהמשך חוות דעתו מציין פרופ' כספי את ביקוריה הרבים של התובעת במרפאתו של ד"ר ודס ובמרפאה הכללית, בדיקות שלא מצאו אצל התובעת "חריגים מיוחדים". עד לשנת 1994 (וליתר דיוק - 23.11.1994) נמצא כי רחמה של התובעת מוגדל, וכי גודלו נראה לכל היותר, כתואם להריון בן 10 שבועות, ולרוב בין 7 עד 9 שבועות. על פי בדיקות האולטרא-סאונד שנעשו לתובעת, נמצאה מיומה בקוטר של 4 עד 5 ס"מ בצידו השמאלי של הרחם, אך ברחם עצמו לא נמצאו ממצאים חריגים כל שהם, לא בעובי הדפנות ולא בחלל הרחם. הבדיקות הגניקולוגיות הדגימו רגישות במישוש המיומה, אך ברחם עצמו.