אר.טי.סי. מינרלים נ' נאוסיל בע"מ

החלטה

ביום 15.6.09 הורתה כב' הרשמת ע. גיא על עיקולו של ציוד, השייך למשיבה, זאת בעקבות בקשת המבקשת להטיל צו עיקול זמני במסגרת בש"א 1056/09.

במחצית הראשונה של חודש אוגוסט 2009 העבירה המשיבה את הציוד שעוקל לשטחה של מחצבה המצויה בירדן.

בעקבות מעשה זה מצד המשיבה, ולאחר שנסיון מצד המבקשת למנוע העברתו של הציוד בטרם עת באמצעות צו שיפוטי, לא עלה יפה, הגישה המבקשת ביום 20.8.09 "בקשה דחופה להורות על הפקדת עבורה חלף עיקול זמני שסוכל".

בקשה אחרונה זו הועברה להחלטת כב' השופטת גיא באשר לשאלה באם אכן יש בנסיבות האמורות משום סיכול של צו העיקול, ובמידה שכך נקבע הרי שאז תוחזר הבקשה לשופט הדן בתיק, לצורך מתן החלטה משלימה.

בהחלטת כב' הרשמת גיא מיום 16.12.09 נקבע מפורשות כי במעשה זה מצד המשיבה יש כדי להפר את צו העיקול ולסכל ביצועו, שכן צו העיקול אינו חל על נכסים המצויים מחוץ לתחום מדינת ישראל.

נוכח קביעתה זו של כב' הרשמת גיא, זומנו הצדדים לדיון בפני היום וטענותיהם נשמעו מחד ומנגד כמפורט בפר' הדיון, ואינני מוצאת מקום לחזור על הדברים.

לאחר בחינת טענות הצדדים, מצאתי מקום שלא להעתר לבקשה, זאת משום שחורגת הנה לטעמי מהמסגרת המשפטית האפשרית על פי הוראות הדין.

אקדים ואציין כי לא ניתן שלא להתרעם ולהתייחס בכובד ראש למחאת המבקשת כנגד התנהלותה של המשיבה אשר עשתה מעשה והציבה עובדה מוגמרת בפני המבקשת בעצם העברת הציוד שעוקל מחוץ לתחומי ישראל. אין ספק כי מצב דברים זה יש בו כדי לשנות ולמעשה לרעה את מצבה של המבקשת ואת עוצמתו של העיקול שהוטל, עיקול אשר כיום אם ינתן פסק דין, אינו ניתן למימוש מיידי.

במאמר מוסגר אציין כי ספק באם יש מקום לטענת המבקשת לפיה העיקול פקע, ואף אם תאמר כן הרי שבפקיעה יחסית, או זמנית עסקינן, שהרי באם יוחזר הציוד בשלב מסויים לתחומי ישראל, הרי שצו העיקול שהוטל בשעתו, וכל עוד לא בוטל בהחלטה מפורשת, בעינו עומד ועודנו "צמוד" לציוד זה.

עם זאת ועדיין, תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אינן מצמיחות סעד מפורש כמבוקש על ידי המבקשת, סעד שהינו משמעותי, ובפרט ויש בו כדי להשליך על זכות המשיבה לקבל יומה בפני בימ"ש.

בימ"ש הפנה קושי זה לפתחו של ב"כ המבקשת אשר סבור כי בנסיבות העניין נכון יהיה לעשות שימוש בסמכות הכללית הנתונה לבימ"ש על פי הוראת סעיף 75 לחוק בתי המשפט המאפשר מתן סעדים כלליים כמפורט בסעיף זה "ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו".

סבורה אני כי בפנייתו של בימ"ש לסמכות כללית זו, יש לנהוג משנה זהירות ואין מקום לעשות בסמכות זו שימוש כדבר שבשגרה כל אימת שאין התקנות נותנות מענה מפורש לבעיה שנתגלעה.

לאמור משנה תוקף בהנתן הדעת למשמעות הסעד המבוקש, אשר כפי שהבהרתי לעיל, יש בו כדי לחסום דרכה של המשיבה בפני בית המשפט ולמנוע מתן יומה כבר בשלב מוקדם זה, סנקציה אשר אין ספק כי נכבדה הנה ואינה עולה בקנה אחד עם התייחסותה הענפה של הפסיקה להיותה של זכות הגישה לערכאות משום זכות בסיסית ובעלת משקל רב.

לצורך ההשוואה מן הראוי ליתן את הדעת לקיומה של תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי המקנה לבימ"ש סמכות מפורשת לחייב נתבע בהפקדתה של ערובה (סמכות אשר נעשה בה שימוש במסגרת ההליכים דנן וכנגד המשיבה), תוך ציונה של סנקציה מפורשת, לפיה אי מעש כאמור יביא לדחיית התובענה. סנקציה מפורשת כאמור אינה בנמצא בנסיבות כגון דא, הגם שניתן היה אולי לשקול עיגונה בתקנות, אולם משלא צויין הדבר מפורשות, מוצאת אני קושי בהצמחת יש מאין, כשלכך למעשה שני נדבכים: האחד, עצם הקביעה כי סיכולו של צו עיקול יביא לחיובו של המסכל בהפקדת ערובה, והשני, עצם הקביעה כי אי הפקדה כאמור, תביא לדחיית התובענה.

אין ספק כי המבקשת מוצאת עצמה במצב המצריך מחשבה באשר להליכים הנכונים בהם יש לנקוט, ובנסיבות העניין נראה כי נשקלת היתה בחיוב בקשה להרחבתו של צו העיקול המקורי, אלא שלדברי ב"כ המבקשת אין טעם במתן צו כאמור בנסיבות העניין.

אפשר אף ונסיבות העניין יובילו בסופו של יום לתביעות נוספות לרבות אישיות כנגד הנוגעים בדבר, אולם ובכל הנוגע לבקשה המונחת בפני, ועם כל ההבנה למצוקה אליה נקלעה המבקשת, אינני סבורה כי יש מקום למתן צו כמבוקש.

החשש מפני השלכותיו של הצו במקרה דנן, מעבר לקושי בסוגיית הסמכות ליתנו כאמור, אינו עניין של מה בכך, כאשר בפנינו משיבה אשר בימ"ש כבר מצא למעשה כי יכולותיה הכלכליות אינן ממשיות, נתון אשר הוביל לעצם מתן צו העיקול ואף לחיובה של המשיבה בהפקדת ערובה במסגרת תביעתה שלה כנגד המבקשת.

נוכח כל האמור, הנני מורה על דחיית הבקשה.

בשולי הדברים, תוהה בימ"ש שמא בנסיבות כפי שהתפתחו, ראוי היה כי המבקשת תשקול לכתחילה בקשה למתן צו הגבלת שימוש בנכס דווקא בהתאם להוראות סעיף 383 לתקנות. ניתן היה אף לשקול העמדת נאמן תוך הסתייעות בהוראות סעיף 382 לתקנות אלה.