ארצי נ' מדינת ישראל

פסק דין

זהו פסק דין בתביעתה של התובעת לקבלת הפרשי תשלומים רטרואקטיביים בגין "גמול חינוך מיוחד" (להלן: "הגמול") מהנתבעים (להלן גם "המדינה"), וזכויות נוספות.

בישיבת הוכחות שהתקיימה ביום 17/06/2013 העידו בפני בית הדין מטעם התובעת - התובעת בעצמה, ומטעם הנתבעים - גב' אנה סורוצקי ממשרד החינוך.

הרקע לתביעה והשתלשלות העניינים:

התובעת הועסקה על ידי משרד החינוך כעובדת הוראה החל משנת 1975.

בשנת 1977 קיבלה התובעת תעודת מורה בכירה בתנ"ך וחינוך מיוחד (צורף כנספח א' לכתב התביעה) ובשנת 1979 קיבלה התובעת תוארB.E.D בתנ"ך וחינוך מיוחד (צורף כנספח ב' לכתב התביעה).

על פי חוזרי מנכ"ל משרד החינוך, הגמול ניתן למורים בעלי תואר בחינוך מיוחד המועסקים בחינוך המיוחד. גמול נמוך יותר משתלם למורים בחינוך המיוחד שלא מחזיקים בתואר כנ"ל.

התובעת קיבלה את הגמול הנמוך החל ממועד קבלת התואר בחינוך מיוחד ב-09/1979, ככל הנראה עקב טעות משרדית (סעיף 6 לתצהיר המדינה) ולא קיבלה את הגמול הגבוה לו הייתה זכאית.

מבדיקה שערכה גזברית במשרד החינוך, הגב' מירב עוז, בשנת 2006, נתגלתה הטעות בשיעור הגמול המשולם לתובעת במשכורתה, והטעות תוקנה מכאן ואילך.

או אז פנתה התובעת למשרד החינוך בדרישה לתשלום רטרואקטיבי של הפרשי הגמול בגין כל אותן שנים בהן שולם לה הגמול הנמוך.

פנייתה נדונה בוועדה לתשלום רטרואקטיבי במשרד החינוך, אשר קבעה ביום 27/09/2006, כי התובעת זכאית לגמול הגבוה החל מיום 1/09/1979 וכי "יש להעביר את התיק לבחינת נציג החשב שכן מדובר בתשלום רטרו מעבר ל-7 שנים בהתאם להנחיה בחוזר חשכ"ל מ-06".

בהתאם להחלטה זו, משרד החינוך העביר לחשבון התובעת ב- 10/06 סך של 23,607 ₪ בגין הפרשי הגמול ל-7 השנים האחרונות טרם פנייתה (להלן: "התשלום הראשון").

הוועדה הבין-משרדית באוצר דחתה את בקשת התובעת לתשלום רטרואקטיבי מעבר ל-7 שנים, והודעה על כך נשלחה לתובעת ביום 13/08/2008 (נספח יב' לכתב התביעה).

ערעור שהוגש על החלטת הוועדה במשרד האוצר נדחה אף הוא, וביום 22/02/2009 אושררה החלטת האוצר הראשונה (ההחלטה צורפה כנספח יג' לכתב התביעה).

משנדחה הערעור, פנתה התובעת לבית הדין, ומכאן התביעה שלפנינו.

במסגרת ההליך בבית הדין, החליטה המדינה להיעתר לדרישת התובעת ולשלם לה את הפרשי הגמול רטרואקטיבית לכל השנים בהן שולם לה גמול נמוך (מעבר ל-7 השנים בגינן כבר שולמו ההפרשים לתובעת). בהתאם לכך, הועבר לחשבונה סכום של 27,669.51 ₪ במשכורת יולי 2012 (להלן: "התשלום השני"). בנוסף, זוכתה התובעת בסך של 9,407 ₪ בגין החזרי מס (נספח 2 לתצהיר המדינה).

כאן הגיע לכאורה ההליך לסיומו, משתביעת התובעת התקבלה למעשה על ידי המדינה. אולם התובעת בחרה להמשיך בהליך, מן הטעם שהכספים שהנתבעת בחרה לשלם לה שולמו לה שלא בהסכם פשרה, ומשכך גם לא היה בעצם התשלום משום ויתור על כל תביעה וטענה מצידה. עוד וטענה, כפי שיפורט בהמשך, כי המדינה חבה לה סכומים נוספים על הסכום ששולם לה, אשר לשיטתה אינו משקף את כל החוב בגין הגמול שלא שולם לה בשיעורו הנכון לאורך שנים.

יצוין כבר כעת כי בית הדין מיצר על כך ששני הצדדים לא השכילו לסיים את ההליך בפשרה כבר באותו מועד בו שולמה לתובעת יתרת הפרשי הגמול לכאורה על ידי המדינה, משהיה הדבר חוסך זמן ומשאבים של כל הצדדים המעורבים.

דיון והכרעה

טענת ההתיישנות