ארנה ואח' נ' משרד הפנים ואח'

פסק דין

עתירה כנגד החלטת ועדת ההשגה לזרים של משרד הפנים (להלן: "ועדת ההשגה") מיום 21.12.2011 שדחתה בקשת העותרת לקבלת מעמד בישראל בהתאם לנוהל מס' 5.2.0009 "נוהל הטיפול בהסדרת מעמד לבני זוג של אזרחים ישראלים מכוח חיים משותפים".

ואלה העובדות הצריכות לעניין:

העותרת 1 (להלן: "העותרת"), אזרחית הפיליפינים, ילידת 1954, נכנסה לישראל בשנת 96, באשרת עבודה ב/1 שהוארכה מעת לעת עד ליום 3.4.02. מאחר שמעסיקה נפטר בדצמבר 2001, פקע תוקף אשרתה. העותר 2 (להלן: "העותר") הוא אזרח ישראלי תושב תל-אביב, יליד 1954, גרוש משנת 1986 ולו שני ילדים. העותר היה בעברו נרקומן.

העותרת נעצרה ביום 26.5.2010 והוצאו נגדה באותו היום, לאחר שימוע שנערך לה, צווי הרחקה ומשמורת. ביום 3.6.2010 הגישו העותרים עתירה מנהלית (עת"מ 2184-06-10) כנגד צו ההרחקה, ובו טענו לזכאות העותרת למעמד בישראל מכוח חייהם המשותפים. לאחר הגשת העתירה נערכו לעותרים ראיונות לבחינת בקשתם ליתן מעמד לעותרת מכוח חייהם המשותפים. ביום 7.7.2010 דחה המשיב את בקשת העותרים.

ביום 20.7.2010 הוגשה ע"י העותרים עתירה מנהלית מתוקנת שגם בה ביקשו העותרים לאפשר להם "להמציא ראיות ולהוכיח את כנות הקשר שלהם בפני המשיב". לפנים משורת הדין המשיב הסכים להביא את בקשת העותרים להחלטת המטה בירושלים. בעקבות זאת, ביום 6.8.2010, החליט ביהמ"ש לעניינים מנהליים במחוז המרכז (כב' השופטת זהבה בוסתן), למחוק את העתירה, תוך מתן הוראה למשיב ליתן החלטה בעניין בקשת העותרים תוך 7 ימים, כאשר העותרת תישאר במשמורת והליכי ההרחקה יעוכבו עד ל – 7 ימים לאחר המצאת החלטת המשיב לידי העותרת. גם בקשת העותרים לעיון חוזר בהחלטת כב' השופטת בוסתן נדחתה ע"י ביהמ"ש לעניינים מנהליים (כב' השופטת אסתר שטמר).

ביום 8.8.2010 החליט מטה המשיב בירושלים לדחות בקשת העותרים. ביום 19.8.2010 הוגשה ע"י העותרים עתירה מנהלית נוספת (עת"מ 34399-08-10) לביטול ההחלטה הנ"ל של המטה בירושלים של המשיב ולהורות למשיב לאפשר לעותרים להסדיר מעמד העותרת בישראל. ביום 19.10.2010 דחה ביהמ"ש לעניינים מנהליים בירושלים (כב' השופט יגאל מרזל), לאחר שמיעת טענות הצדדים, את העתירה, תוך שקבע כי כי יש סתירות מהותיות בגרסת העותרים (להלן: "פסה"ד" של השופט מרזל).

ביום 28.10.2010 פנו העותרים בפקס למשיב וביקשו להגיש ראיות חדשות להוכחת חייהם המשותפים. בתשובה במכתב מיום 18.11.2010 הודע להם שרשאים להגיש ערעור על פסה"ד של השופט מרזל לביהמ"ש העליון. ערעור לא הוגש.

העותרים גם הגישו בקשה לביה"ד לביקורת משמורת לשחרר העותרת מהמשמורת בנימוק כי מצבה האישי של העותרת קשה, ובקשתם נדחתה ביום 16.11.10.

על החלטת הדחייה הגישו העותרים, ביום 23.11.2010, את עמ"נ 35965-11-10 לביהמ"ש לעניינים מנהליים במחוז המרכז. עקב שביתת הפרקליטים לא הוגשה תגובה לערעור הנ"ל ולכן ביום 7.12.2010 החליט ביהמ"ש לעניינים מנהליים בהחלטת ביניים לשחרר העותרת בתנאים, והעותרת שוחררה. ביום 21.12.2010 נתן כב' השופט אברהם פס"ד לפיו, מאחר שהוגשה למשיב בקשה להכיר בעותרים כבני זוג ועדיין לא ניתנה על כך החלטה, העותרת לא תורחק מהארץ עד לחלוף 30 יום מעת שתינתן החלטה ע"י המשיב בעניינה, ובמהלך תקופה זו העותרת לא תיעצר מהסיבה שהיא שוהה בלתי חוקית. המשיב נתן החלטה מספר ימים אח"כ ביום 27.12.2010, הדוחה את בקשת העותרים מאחר שעניינם כבר נבחן ע"י מטה רשות האוכלוסין וע"י ביהמ"ש לעניינים מנהליים בעתירה הקודמת (בפני כב' הש' מרזל) וקבע כי על העותרת לצאת מהארץ תוך 30 יום.

מספר בקשות של העותרים לכב' השופט אברהם על מנת שיורה על ביצוע פסק דינו נדחו על ידו בנימוק שפסה"ד כבר בוצע. העותרת לא יצאה מהארץ בחלוף 30 יום ממועד החלטת המשיב מיום 27.12.2010, בניגוד לפסק דינו של כב' השופט אברהם.

העותרים הגישו ביום 6.9.11 בקשה חדשה למתן מעמד לעותרת מכוח חייה המשותפים עם העותר, אשר נדחתה על הסף והעותרת נדרשה לצאת מהארץ לאלתר. ביום 5.10.11 הגישו העותרים השגה על ההחלטה זו לועדת ההשגה.

ביום 21.12.11 נדחתה השגת העותרים, בנימוק של חוסר ניקיון כפיים ועשיית דין עצמית, ובנימוק כי החלטת המשיב לא חרגה ממתחם הסבירות. ועדת ההשגה קבעה כי על העותרת לעזוב את ישראל תוך 14 יום. העותרת המשיכה לשהות בישראל שלא כדין, וביום 17.1.2012 הוגשה העתירה דנן כנגד החלטת ועדת ההשגה.

טענות הצדדים

ב"כ העותרים טענו כי היה על המשיב לבחון בקשתם לגופה ולהתחשב בראיות החדשות שהגישו, מאחר שעברו כשנתיים מאז הפעם האחרונה שנדונה בקשתם לגופה. העותרים טענו כי זוגיות היא דבר דינאמי וככזו היא נתונה לשינויי נסיבות שיש לבחון מחדש לגופו של עניין. משכך, שגה המשיב משדחה בקשתם על הסף. עוד טענה ב"כ העותרים כי כב' השופט אברהם יעקב (מביהמ"ש לעניינים מנהליים במחוז המרכז) ביטל את צו ההרחקה ונתן אשרת שהייה ועבודה לעותרת. שינוי נסיבות זה מבטל את קביעות העבר של ביהמ"ש לעניינים מנהליים בירושלים (כב' השופט ד"ר יגאל מרזל). ב"כ העותרים הוסיפה כי על המשיב לקחת בחשבון את השיקול הציבורי שהעותר הוא נרקומן לשעבר והעותרת תומכת בו.

ב"כ המשיבים טען לעומת זאת, כי טענות העותרים נדונו ע"י הערכאות הקודמות, לא ניתן לתקוף פס"ד חלוטים, אשר העותרים בחרו שלא לערער עליהם במועד. העותרים מושתקים מלטעון כנגד ממצאי פסק הדין של ביהמ"ש לעניינים מנהליים בירושלים (כב' השופט מרזל) בשל השתק עילה והשתק פלוגתא. עוד טענו כי יש לסלק על הסף את העתירה דנן בשל חוסר ניקיון כפיים ושימוש לרעה בהליכי משפט מאחר שהעותרת פעם אחר פעם הפרה צווי הרחקה לצאת מהארץ, והיא שוהה בארץ שלא כדין מזה כ-10 שנים.

דיון

ביהמ"ש לעניינים מנהליים בירושלים, (כב' השופט מרזל), קבע בהחלטתו, בין היתר, את הממצאים הבאים:

"נתאפשר לעותרים למעשה להביא את מלוא הראיות שבידם לפני הרשות, נערכו שימועים לעותרים ונתקבלה החלטה על ידי הגורם המומסך בשאלה המהותית של המעמד בישראל, לא רק בשאלת המשמורת והרחקת העותרת"...(סע' 6 לפסה"ד)

"העותרים לא עמדו בנטל שהיה מוטל עליהם מלכתחילה להצביע על חיים משותפים. אין המדובר בסתירות בעניינים של מה בכך..." (סע' 9 לפסה"ד).