ארן ואח' נ' בגימהר ואח'

החלטה

בפניי בקשה מטעם המבקש, הוא הנתבע 2, לחייב המשיב [התובע] 1 והמשיבה [התובעת] 3, להפקיד ערובה, בסכום שלא יפחת מ- 100,000 ₪, להבטחת הוצאותיו.

הרקע להגשת התביעה נשוא בקשה זו, בנזקים להם טוענים המשיבים, אשר נגרמו להם, לטענתם, בשל עיקול מיטלטלין שהוטל על ידי המבקש על סחורת חברת אגאשא [להלן – "החברה"], ואשר הוטל במסגרת תיקי הוצל"פ בהם הוגשו לביצוע שיקים שמשכה החברה לטובת המשיב הפורמאלי, ואשר חוללו.

לטענת המבקש, עו"ד במקצועו, ייצג הוא את המשיב הפורמאלי במסגרת ביצוע שיקים שמשכה החברה לפקודתו, ונקט הליכי הוצל"פ כנגד החברה, בגין חוב שעמד דאז ע"ס 54,310 ₪. טוען המבקש כי המשיבים בתביעתם, אינם חולקים על כך שהחברה משכה לטובת המשיב הפורמאלי 4 שיקים בסך כולל של 54,310 ₪, אשר לא כובדו בשל הוראת ביטול. משכך, כך לדעת המבקש, לא יכולה להיות מחלוקת כי פעולותיו בהליכי הוצל"פ כנגד החברה, נעשו כדין. המשיבים טוענים בתביעתם כי שווי סחורת החברה שעוקלה עמד על 1,250,000, ובשל העיקול שהוטל, נקלעה החברה לקשיים כלכליים, והמשיבים סבלו נזק העולה על 2 מיליון ₪.

סבור המבקש כי תביעת המשיבים חסרת כל עילה, וסיכוייה אפסיים. לדידו, סעיף 2[א] לכתב התביעה מעלה כי המשיבים מודים כי החברה חבה למשיב הפורמאלי כספים, וכי הוא [המבקש] נקט כנגד המשיבים הליכי הוצלפ לגביית אותם כספים, ובדין נקט כך.

לטענת המבקש, המשיבה 3 נושאת בנטל להפריך את החזקה כי יש לחייבה בהפקדת ערובה להוצאות, ועליה להוכיח כי הינה בעלת יכולת לשאת בתשלומי ההוצאות, ככל שייפסקו לחובתה. המבקש סבור כי נגרר להליך משפטי זה בעל כורחו, באשר הינו הנתבע ואינו יוזם ההליך, וכל בקשתו הינה למנוע מהמשיבה 3 האפשרות לנצל את אישיותה המשפטית הנפרדת כתאגיד, בכך שלא תפרע הוצאותיה, ככל שייפסקו כאלה בסיום ההליך.

המשיבים התנגדו לבקשה לחייבם בהוצאות, כיוון שהתובעת בתיק דנן, משיבה 3, הינה שרירה וקיימת, והטענה בדבר הכרזתו של המשיב 1 כחייב מוגבל באמצעים, הינה מוטעית מיסודה. לטענת המשיבים, מהותה של התביעה נשוא בקשה זו, הינה בהפעלת הליכי הוצלפ בלתי מידתיים ובלתי ראויים לגביית חוב, והנזק העצום אשר נגרם להם בשל כך, שאינו פרופורציונאלי לחוב הנטען.

המשיבים טוענים כי ניסו בכל כוחם למנוע את המהלך שבוצע על ידי המבקש, וניסו להוכיח את שווי הסחורה שעוקלה גם באמצעות מומחה מטעמם, אלא שהסחורה המעוקלת היתה מצויה במחסני ערובה, ולא ניתן היה לבדוק אותה או לשום אותה.

לגופו של עניין טוענים המשיבים כי המשיב 1 אינו מוגבל באמצעים, מאחר שתיק האיחוד פוזר, וכי גם אם מצבו הכלכלי מעורר בעייתיות, הרי שאין הדבר מצדיק מניעה בעדו מהוכחת נזקיו. המשיבה 3 הינה חברה פעילה בעלת רכוש ונכסים, ואין כל סיבה שלא תוכל לפרוע התחייבויותיה, ככל שיהיו כאלה, ולא הובאו כל ראיות לתמיכה בכך שלא יהא בידה לשלם הוצאות הנתבע, ככל שייפסקו כאלה.

לטענת המשיבים, משיב 2 הינו בעל עסקים, ובצדק לא נטענה כלפיו כל טענה, באשר המדובר באדם

נורמטיבי ובעל נכסים.

עוד טוענים המשיבים, כי סיכויי התביעה אינם זניחים, וכי אין המדובר בעיקול שהוטל ותו לא, כי אם בהוצאת מעוקלים באופן גורף ודורסני, אשר גרם לחיסול החברה מבחינה כלכלית ותפעולית, תוך פגיעה בשמה ותדמיתה, וכפועל יוצא מכך, הביא לקריסת הרשת כולה.

לבסוף טוענים המשיבים כי אין מתקיימות במקרה דנן נסיבות חריגות ונדירות, המצדיקות התניית בירור התובענה בהפקדת ערובה להוצאות.

לכך השיב המבקש כי כנגד החברה החייבת בתיק דנן, חברת אגשא בע"מ, ניתן צו פירוק ביום 11.1.10, בהתאם לבקשת פירוק מיום 1.7.09. עוד טוען הוא, כי למשיב 1 חובות בהיקף ניכר, וכי הוא נחשד בהעלמת מס בסכומים של מיליוני שקלים. יתרה מכך, כך המבקש, המשיבה 3 מגישה תביעתה אך מכוח היותה בעלת מניות בחברה, ובמצב דברים זה, הרי שאין למבקש כל יריבות כנגדה, מה גם שזו לא טרחה ולא הביאה כל ראיה בדבר נכסיה ופעילותה, אשר יעידו כי בכוחה לפרוע הוצאות המבקש, ככל שייפסקו כאלה.

עוד משיב הוא וטוען, כי למשיבים ניתנו אפשרויות רבות לפרוע את חובם כלפיו, אך אלו לא השכילו לעשות כן, ותחת זאת בחרו להגיש בקשות מבקשות שונות, שכולן נדחו בזו אחר זו. המבקש סבור כי מכלול הנסיבות מעיד על כך כי המדובר במשיבים אשר באופן עקבי מפרים את התחייבויותיהם לשלם חובותיהם, וכי התביעה דנן הינה תביעת סרק, שהוגשה בחוסר תום לב, הכל בניסיון להתחמק מתשלום חובם של המשיבים למבקש.

דיון

סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 קובע:

"הוגשה לבית המשפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה, או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

סעיף זה למעשה יוצר סמכות מקבילה לבית המשפט, להורות על חיוב תובע בהפקדת ערובה לפי תקנה 519 [א] לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".