ארינה ארמון נ' מנהל מקרקעי ישראל - תל אביב

פסק דין

בפני תביעה ותביעה שכנגד שבבסיסם שעיקרה מחלוקת כספית בין בעלי הדין ועתירה מטעם התובע למתן צו עשה להוון את זכויות החכירה בחנות ברחוב בוגרשוב בתל-אביב (להלן: "החנות") ולחיוב הנתבע בפיצויים.

א.עיקר טענות התובע

1.התובע, באמצעות מנהלת העיזבון (להלן: "ארינה") טוען כי במסגרת התדיינות משפטית קודמת בינו לבין הנתבע (להלן: "ממ"י") נפסקו לזכות התובע הוצאות משפט בסכום של 39,000 (נכון ליום 15.12.99).

2.להלן טוען התובע כי ביקש מממ"י בשנת 1994 להוון את זכויות החכירה של התובע בחנות וכי ממ"י דרש דמי היוון בסכום של 13,000 ₪ אשר שוויים המשוערך ליום 15.12.99 מסתכם לסכום של כ-16,000 ₪, אך נמנע מביצוע ההיוון.

3.התובע טוען כי סך כל יתרת חובו של ממ"י כלפיו מסתכם לסכום של 23,000 ₪ ליום 15.12.99 שערכם המשוערך ליום הגשת התביעה מסתכם לסכום של 50,834 ₪.

4.התובע מוסיף וטוען כי אין הוא חייב לממ"י דמי חכירה שנתיים (להלן: "דח"ש") שכן, לא התמלא תנאי לפיו ועדה מיוחדת אמורה לקבוע את הדח"ש כמפורט בהסכם שבין הצדדים (להלן: "תנאי קביעת הדח"ש").

5.בנפרד ובמובחן טוען התובע כי ממ"י מתנער מחובתו להוון את הנכס, וגורם לתובע נזקים הנובעים מחוסר יכולתו של התובע להעביר את רישום החנות בשם רוכש.

6.התובע עתר איפוא לחייב את ממ"י בפיצויים בסכום של 100,000 ₪ בשל מה שהגדיר התובע "כסחבת שגרמה לעיזבון הוצאות רבות בשל אי יכולתו לסיים את חלוקת העיזבון".

7.התובע אף עתר למתן צו עשה לפיו יחוייב ממ"י להוון את החנות למפרע משנת 1999.

ב.טענות ממ"י

1.ממ"י הכחיש את עיקר טענות התובע וכפר בזכות האחרון לסעדים שנתבעו על ידו.

2.ממ"י טוען כי בשנת 1922 חתם המנוח דוד פלדמן ז"ל (להלן: "המנוח") על הסכם לחכירת החנות למשך 49 שנים עם אפשרות להאריך את תקופת החכירה (להלן: "ההסכם או הסכם החכירה").

3.כנטען, ההסכם לא הוארך לתקופה נוספת בשל סחבת בה נקט התובע.

4.להלן טוען ממ"י כי בשנת 1972 הוגשה לו בקשה להעברת זכויות החכירה בחנות ובנכסים אחרים לשמה של רעיית המנוח אשר עיזבונה הינו התובע בתביעה זו.

המנוחה פניה פלדמן נפטרה בשנת 1981 ועם מינוי מנהל עיזבונה החלו להצטבר חובות בגין דח"ש אשר לא שולמו חרף דרישות חוזרות ונשנות.

5.ממ"י כפר בטענת התובע לפיה לא התמלא תנאי קביעת הדח"ש וטען כי על פי ההסכם, בתום תקופת החכירה תתחדש תקופת החכירה למשך 49 שנים נוספות וישולמו דח"ש על בסיס של 4% מערך הקרקע.

6.ממ"י הוסיף וטען כי במסגרת התדיינות קודמת בין בעלי הדין (ת.א. 31106/87) ניתן נגד העיזבון פסק דין לתשלום סך של 1,664 ₪ לתשלום דמי שימוש ראויים וכן הוצאות משפט בסכום של 250 ₪ וסכום זה לא שולם על ידי התובע.

7.בהתייחסו להתדיינות אשר בעקבותיה חוייב ממ"י בתשלום הוצאות לתובע טען ממ"י כי במסגרת תובענה זו והערעור שהוגש בעקבותיה, סוגיית המחלוקת היחידה שעמדה לדיון היתה עתירת ממ"י למתן פסק דין לפינוי התובע מן החנות וממילא לא עלתה על מדוכת הדיון סוגיית תשלום דח"ש.

8.ממ"י אישר בסעיף 16 לכתב ההגנה כי התובע חייב לו סך 6,903.94 ₪ בעוד שממ"י חייב לעיזבון סך 49,336.73 ₪.