אריאלי נ' מדינת ישראל

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' הנשיאה ר' יפה-כ"ץ, סגן הנשיאה י' צלקובניק והשופטת ג' שלו) בעפ"ג 13275-08-17, בגדרו התקבל ערעורה של המשיבה על קולת העונש שהוטל בגזר דינו של בית המשפט השלום באשדוד (כב' השופטת ש' חביב) בת"פ 21395-02-12.

1. המבקש והחברה שבניהולו (להלן: החברה) הורשעו לאחר ניהול הוכחות ב-115 עבירות של ניכוי מס תשומות ללא מסמך ו-21 עבירות של מסירת ידיעה כוזבת, או דו"ח או מסמך אחר הכוללים ידיעה כאמור, עבירות לפי סעיפים 117(ב)(5) ו-117(ב)(1) בהתאמה לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק המע"מ). החברה נהגה לדרוש בדוחותיה התקופתיים, באמצעות המבקש, מס תשומות מבלי שהיו ברשותה חשבוניות מס כדין, ובכך הקטינה את סך המס שהיה עליה לשלם לרשויות. העבירות בוצעו בין השנים 2008-2006 כאשר כתב האישום הוגש בתחילת שנת 2012. במסגרת הכרעת הדין זוכו המבקש והחברה ממספר עבירות דומות בגין חשבוניות בודדות ומעבירה של אי ניהול פנקסי חשבונות או ניהול בסטייה מהותית מן ההוראות, עבירה לפי סעיף 117(א)(7) לחוק המע"מ. הסכום הכולל של החשבוניות בהן הורשעו עמד על למעלה משני מיליון ש"ח, וסך המס שנוכה שלא כדין עמד על 281,404 ש"ח במונחי קרן.

2. בגזר הדין מיום 2.7.2017 עמד בית משפט השלום על הפגיעה הגלומה בעבריינות מס ועל הפסיקה הנוהגת בעבירות אלו, וקבע כי מתחם הענישה ביחס למבקש נע בין 6 ל-15 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס בסכום של בין 84,000-19,600 ש"ח המשקף 30%-7% מהמחדל המיסויי. בבואו לקבוע את העונש בתוך המתחם, שקל בית המשפט לחובת המבקש את העובדה שעד לאותו המועד לא הוסר המחדל, ולזכותו נשקלו היעדר עבר פלילי והיותו אדם נורמטיבי ובעל נסיבות משפחתיות מורכבות. כן ניתן משקל לחלוף הזמן מאז בוצעו העבירות מושא כתב האישום ולשיהוי בניהול ההליך שרובץ בעיקר לפתחו של בית המשפט ובמידת מה גם לפתחה של המשיבה. נוכח כל האמור סבר בית משפט השלום כי אין להורות על מאסר מאחורי סורג ובריח והטיל על המבקש 6 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות; 4 חודשי מאסר מותנה; וקנס בסך 10,000 ש"ח או 3 חודשי מאסר תחתיו. כפי שהוסכם על הצדדים, על החברה, שלא הייתה פעילה במועד גזר הדין, הוטל קנס סמלי בסך 18 ש"ח.

3. המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי על קולת העונש, וביום 1.2.2018 הערעור התקבל. בית המשפט המחוזי קבע כי נפלו שגיאות בקביעת מתחם הענישה, כגון מתן משקל לשיהוי שבהגשת כתב האישום שהביא לקביעת מתחם נמוך שאינו הולם את מכלול המעשים. בנוסף צוין כי העבירות בוצעו באופן שיטתי ורצוף, מספר רב של פעמים ובמשך כשלוש שנים, ויש בנסיבות אלו כדי להשפיע לחומרה על מתחם העונש ההולם. נוכח כל אלו קבע בית המשפט המחוזי כי מתחם הענישה נע בין 9 ל-18 חודשי מאסר בפועל.

           אשר לקביעת העונש בתוך המתחם, נקבע כי לא היה מקום לתת משקל מכריע לשיקול של חלוף הזמן באופן שיאיין את כלל הנסיבות המחמירות המתקיימות בעניינו של המבקש, משנקבע בפסיקה כי בעבירות מס חמורות אין להסתפק בעונש מאסר בדרך של עבודות שירות גם כשניתן משקל לחלוף הזמן. בית המשפט ציין כי במכלול הנסיבות היה מקום להטיל עונש המצוי בסמוך לאמצע המתחם, אך התחשב בכך שבמהלך הליך הערעור המבקש הסיר חלק נכבד מהמחדל. אשר לרכיב הקנס, נקבע כי הסכום שהושת אינו סביר ביחס להיקף העבירות ואף חורג לקולא מהמתחם שקבע בית משפט השלום ללא כל הנמקה. בשל כל האמור העמיד בית המשפט המחוזי את עונשו של המבקש על 10 חודשי מאסר בפועל וקנס בסך 40,000 ש"ח או 4 חודשי מאסר תמורתו. כן נקבע כי יתר רכיבי הענישה ותנאי תשלום הקנס יעמדו על כנם.

4. מכאן הבקשה שלפניי, לצידה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר. יצוין כי בית המשפט המחוזי עיכב את עונש המאסר עד ליום 11.3.2018, וביום 7.3.2018 הוריתי כי העונש יעוכב עד להכרעה בבקשה זו.

5. לטענת המבקש, יש לקיים דיון ב"גלגול שלישי" שכן עניינו מעלה שאלה עקרונית באשר למשקל שיש לתת לשיקול של חלוף הזמן ולאפשרות לשכללו לצורך קביעת מתחם הענישה עצמו. לחלופין נטען כי יש לתת רשות ערעור בשל שיקולי צדק, סטייה ניכרת ממדיניות הענישה ופערים חריגים בין הפסיקות של שתי הערכאות קמא, כאשר לשיטתו של המבקש מדובר בהכפלת הענישה שקבעה הערכאה הדיונית בהינתן הסרת המחדל באופן חלקי, שהתרחשה לאחר שניתן גזר הדין בבית משפט השלום. עוד נטען, בין היתר, כי ערכאת הערעור סטתה מהכלל לפיו היא אינה נוהגת למצות את הדין עם משיבים; כי לא ניתן משקל מספק לנסיבות האישיות של המבקש, להסרת המחדל ולשיקול של חלוף הזמן; כי האינטרס הציבורי שבהטלת מאסר בפועל איבד מטעמו; כי הפסיקה עליה הסתמך בית המשפט המחוזי שונה וחמורה מעניינו; וכי בית המשפט המחוזי שגה כשזקף לחובתו של המבקש חלק מחלוף הזמן בשל רצונו להסיר את המחדל ולקיים משא ומתן עם התביעה. בשל כל האמור עתר המבקש לביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהותרת העונש של 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות.

6. המשיבה בתגובתה טענה כי הבקשה לא עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור ולכן דינה להידחות. המשיבה סמכה ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וטענה, בתמצית, כי העונש שהוטל על המבקש בבית משפט השלום היה קל במיוחד ואין ממש בטענה כי פערי הענישה כשלעצמם חריגים באופן המצדיק מתן רשות ערעור. עוד נטען כי בניגוד לטענת המבקש, ערכאת הערעור לא מיצתה עימו את הדין, כי העונש שהושת עליו נמצא ברף התחתון של מתחם הענישה ומקל ביחס לעבירות בהן הורשע, וכי אין מקום להקלה נוספת בעונשו. צוין כי המבקש לא התייחס להבחנות חשובות בין הפסיקה שהציג לבין עניינו; לא ביסס סטייה ממדיניות הענישה הנוהגת; ולא מתקיימים שיקולי צדק, אף לא בהתחשב בחלוף הזמן, המצדיקים להיעתר לבקשתו.