ארז-כהן ואח' נ' אבן ספיר - אגודה חקלאית, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית

פסק דין

כללי

מונחת לפניי בקשה אשר הגישו הגב' עדנה ארז-כהן ובנה מר עלה ארז (להלן: "המבקשת", "המבקש", או "המבקשים") נגד אבן ספיר-אגודה חקלאית, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית (להלן: "האגודה" או "המשיבה"), לתיקון פסק משקם שניתן על ידי המשקם עו"ד אליהו בן ישראל (להלן: "המשקם") ביום 22.01.12.

רקע עובדתי כפי שהוצג על ידי המבקשים

המבקשת הינה חבֵרה במושב אבן ספיר מאז שנת 1956, והמבקש הינו בנה, בעל מעמד כבן ממשיך במשק, וחבר המושב משנת 2000. מאז הגיעה למושב עסקה המבקשת, כשאר חברי המושב, בגידול עופות מטילות בלול, בסמוך לבית המגורים. בשנות ה-70' נבנו לרוב חברי המושב, לפי החלטת ועד המושב, לולים חדשים ומודרניים, במסגרת תקציב שהתקבל מן הסוכנות היהודית.

ואולם, למבקשים לא נבנו לולים חדשים, והם נאלצו להמשיך ולגדל את העופות בלול ישן ורעוע, באופן אשר גרם לכך שההוצאות עלו על ההכנסות. על כן, בשנת 1981 חדלו המבקשים מגידול עופות, ובמשך השנים שלאחר מכן חילק וועד המושב את מכסת העופות של המבקשים בין חברי המושב האחרים, שנהנו מרווחים שנבעו ממכסת העופות של המבקשים. רק בשנת 1984 נבנה לול למבקשים, ברם בהבדל יסודי לעומת בניית הלולים הקודמת: בשלב זה - בשנות ה-80' - בניגוד למענק שנתנה הסוכנות לבניית לולים בשנות ה- 70', הפך תקציב הסוכנות למטרה זו להלוואה. ובנוסף לקושי זה, המשיבה לא אישרה למבקשים אשראי לרכישת עופות. כתוצאה, המבקשים לא יכלו להפעיל את הלול החדש, והם נאלצו לחדול מעיסוקם בחקלאות; וכך, לא יכלו להקטין את חובם מול המשיבה, שהוסיף לגדול עקב האינפלציה הדוהרת באותן שנים, ועקב חיוב חברי המושב בגירעונות של המשיבה.

בשנת 1991 תבעה המשיבה את המבקשת לבוררות, לפי סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות, בגין החוב האמור, שעמד אז, לטענת המשיבה, על סך 132,429₪ נכון ליום 31.10.91. בפסק הבוררות שניתן ביום 12.02.92 הוכר החוב כפי שנתבע, ונקבעו הסדרי תשלומים, והמבקשת החלה לשלמם למושב.

באותה תקופה נחקק חוק ההסדרים במגזר החקלאי משפחתי, התשנ"ב- 1992, הידוע בכינויו "חוק גל", שמטרתו לסייע לחברי מושבים שנקלעו לחובות עקב המשבר בחקלאות והאינפלציה במשק. ביום 14.02.95, המנהלה להסדרים במגזר החקלאי שיגרה הודעה למבקשת, בה הודיעה על פרטי חובה למושב, כפי שעלה ממאזני האגודה לפי הוראות החוק האמור. סכום החוב האמור נבדק ע"י המשקם דאז, עו"ד משה שליט, וביום 10.08.97, נתן פסק משקם חלקי (להלן: "פסק המשקם הראשון"), בו הפחית מחובה של המבקשת למשיבה, בהסתמך על פסק הבוררות משנת 1992 ובהתאם להוראות החוק. בפסק האמור נקבע כי החוב יסולק בתשלומים משך 17 השנים הבאות, וכן נקבע כי מחובה של המבקשת תקוזז יתרת הזכות שעמדה לזכותה בכרטיס השוטף שלה; ברם, בעת קביעת פרטי פריסת החוב, הסכום האמור לא קוזז. גם לאחר דיונים שנמשכו בעניין זה בפני המשקם לאורך השנים, נתן המשקם החלטה ביום 24.07.02 ושוב לא קוזז הסכום האמור. להחלטה זו נתן המשקם תוקף של "פסק משקם", וקבע כי ככל שלמבקשת יש השגות על הפסק, עליה לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה לבטלו או לתקנו.

על כן, פנו המבקשים לבית המשפט המחוזי בבקשה לתקן את פסק, באופן שהקיזוז שקבע המשקם יבוא לידי ביטוי. בדיון מיום 23.12.03, המליץ בית המשפט על פשרה בין הצדדים. רק לאחר חמש שנים, ביום 17.06.08 הסכים ועד המושב לקבל את הצעת הפשרה, לפיה ייוותרו המבקשים על 25% מהסכום שעמד לזכותם. ועד המושב העביר את הסכום לזכות המבקשים לאחר הליכים ארוכים רק בשנת 2011.

ללא קשר לקיזוז המוזכר לעיל, נודע למבקשים, לטענתם, בשנת 2001, באמצעות אחד מחברי הוועד, מר דני גלבוע, כי בכרטסת החוב של המבקשת בוטל זיכוי של סכום אחר שוועד המושב היה אמור להעביר למבקשת בשנת 1991, ואשר היה מקטין אף הוא את חוב המבקשת למושב. לטענת המבקשים, המדובר בחלוקת כספים בסך 1,490,793₪ (לאחר ניכוי הוצאות עו"ד), שהועבר מרשות הפיתוח של ירושלים לידי המושב כפיצוי בגין הפקעת שטחים חקלאיים של המושב באזור שבין שכונות בית צפפה ומלחה בירושלים. לפי החלטת הוועד, סכום זה היה אמור להתחלק באופן שווה בין כל 69 המשקים במושב, בסכום של 21,605.70₪ לכל חבר, לפי ערך אוקטובר 1991. להלן החלטת הועד, שהתקבלה ביום 13.10.91:

מטעי מלחה - מסירה לחב' לפיתוח ירושלים:

הנהלת המושב לפי סיכומים החליטה לאשר את ההסכם עם רשות הפיתוח של ירושלים הרל"י שנערך עם עו"ד של המושב מר שרגא בירן וחברי ההנהלה.

זיכוי חברי אגודה:

הוחלט לזכות את החברים באופן שווה בסכום של 20,000 ₪. כל החברים הנמצאים בזכות יקבלו את הסכום במלואו. חברים הנמצאים ביתרת חובה יקוזז הסכום הנ"ל מחובם לטובת יתרות החובה בכרטיס. אם נוצר הפרש לזכותם יקבלו את ההפרש עד לסכום של 20,000 לזכותם. וזאת בהתאם לרשימה שהוכנה ע"י הנהלת החשבונות של המושב.

בניגוד להחלטה האמורה, טוענים המבקשים כי הכספים חולקו בפועל בצורה שונה, תוך חריגה מתקנות האגודה, ומבלי לקבל את אישור האסיפה הכללית, כמתחייב מחריגה זו, באופן הבא:

בחלוקה הראשונה - החברים שהיו ביתרת זכות בכרטיס החשבונות, וחברים שהיו ביתרת - 0 - קיבלו 20,000 ₪ בצ'קים, תוך שחברי הוועד עוברים מבית לבית ומעניקים את הצ'קים לזכאים (הצ'קים היו צ'קים של בנו של עו"ד המושב ולא צ'קים של המושב); חברים שהיו ביתרת חובה הנמוכה מ- 20,000 ₪ קיבלו סכום השווה ל- 20,000 ₪ בניכוי חובם; וחברים שהיו ביתרת חובה הגבוהה מ- 20,000 ₪ לא קיבלו דבר.

בחלוקה השנייה- מפאת שלא חולק סכום כלשהו לבעלי החובה מעל 20,000 ₪, נשארו בקופת המושב אותם סכומים שלא חולקו. יתרה זו חולקה בצ'קים פעם נוספת בין בעלי הזכות, באופן יחסי עפ"י הזכות.

התוצאה הייתה כי חברים שהיו ביתרת חובה הגבוהה מ-20,000 ₪, ובכלל זה - המבקשים, לא קיבלו ולו אגורה אחת, וחובם לא קוזז.

בכרטיסי החברים כולם, לרבות המבקשת, הופיעה פעולת זיכוי וחיוב באותו יום על סך 21,605.70₪, כך שבפועל לא בוצע זיכוי לבעלי חוב, וזאת, כאמור, בניגוד להחלטת הוועד. למעשה, על ידי פעולת הזיכוי והחיוב, בוטלה פעולה רישומית, ובמקום זאת בוצעה פעולה תזרימית, שבה כביכול הושאר לרשות האגודה כל הסכום מפדיון המטעים, למרות שכל כספי המטעים שאמורים היו להיות מחולקים באופן שווה בין החברים, חולקו במזומן בין בעלי הזכות בלבד.

לטענת המבקשים, על מנת שלא ליצור תסיסה בקרב החברים בגין החלוקה הלא שוויונית, הציג ועד האגודה מצג שווא, לפיו תשלום אחר ע"ס 16,121.15₪, שהופקד לכרטיסי החשבונות של כל אחד מחברי האגודה, לרבות המבקשת, תחת הרישום "תקציב סוכנות", הוא לאמיתו של דבר אותו פיצוי שקיבלה האגודה בגין הפקעת המטעים, בניכוי שכ"ט עו"ד, אשר נרשם כ"תקציב סוכנות" רק משיקולי מס. לטענת המבקשים, למצג שווא זה האמינו משך שנים, עד אשר מר דני גלבוע, שכיהן כחבר ועד האגודה בעת חלוקת כספי המטעים, חשף בפניהם את העובדות כפי שהתרחשו בפועל, קרי, שבעלי הזכות קיבלו צ'קים במזומן ע"ס 20,000 ₪ בנוסף לכספי תקציב הסוכנות אשר הוענקו לכלל החברים, בעוד שהמבקשים לא זכו לקבלת הסכום האמור בדרך של קיזוז חובם למושב.