ארזי אודליה ואח' נ' וע' לתכנון חולו ואח'

החלטה

1.בפניי בקשה של הנתבעות לסילוק על הסף של התביעה נגדן מחמת התיישנות, חוסר סמכות עניינית, אי מיצוי הליכים ושיהוי.

2.עסקינן בתביעה לתשלום פיצויים בגין הפקעת חלקת מקרקעין של התובעות ברח' המעפילים 26 בחולון (להלן: "החלקה"). התביעה הוגשה ביום 11.10.2006.

3.ביום 18.12.1969 נכנסה לתוקף תוכנית מתאר המייעדת את החלקה לשטח ציבורי פתוח ודרך. ביום 11.4.1976 פורסמה הודעה בדבר הפקעת חלק מהחלקה וביום 27.5.1976 פורסמה הודעה בדבר הפקעת החלקה בשלמותה.

4.הנתבעות ביקשו לסלק את התביעה כולה על הסף, אך לנוכח העובדה שתלוי ועומד כיום בבית המשפט העליון דיון נוסף בשאלת התחולה של חוק ההתיישנות על פיצויי הפקעה (דנ"א 1595/06 בעקבות ע"א 5964/03 עזבון ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה), הן מבקשות כיום הכרעה אך ורק בשאלת התיישנות רכיב הפיצויים לפי ס' 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"), שאינה עומדת לדיון במסגרת הדיון הנוסף.

5.לנוכח העובדה שהדיון הנוסף איננו עוסק בשאלת הפיצוי לפי ס' 197 לחוק, אין עוד סיבה להמתין עם ההכרעה לגבי חלק זה של הבקשה, וזאת חרף החלטת המותב הקודם מיום 13.3.2008, שכן מאז ניתנה אותה החלטה ועד היום חלף פרק זמן של שנתיים וחצי וטרם ניתנה החלטה בדיון הנוסף.

6.לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה, באתי לכלל מסקנה כי יש להעתר לבקשה בכל הנוגע לרכיב הפיצויים לפי ס' 197 לחוק.

7.לפי ס' 197(ב) לחוק, תביעה לתשלום פיצויים בגין ירידת ערך שנגרמת לחלקה עקב תוכנית מתאר, ניתן להגיש לוועדה המקומית תוך שלוש שנים מיום תחילת תוקפה של התוכנית הפוגעת. יצויין כי עד לשנת 1996 התקופה להגשת תביעה כאמור עמדה על שנה אחת בלבד.

8.בעניננו, אין חולק כי התוכנית הפוגעת נכנסה לתוקף עוד ביום 18.12.1969, כך שעל פי הדין שחל באותה עת, המועד האחרון להגשת תביעה בגין ירידת ערך חלף ביום 18.12.1970. ברור איפוא כי התביעה הנוכחית, שהוגשה 36 שנים לאחר מכן, היא תביעה שהתיישנה.

9.אמנם, התובעות טוענות כי לנוכח התנגדותן לביצוע ההפקעה, לא יכלו להגיש תביעה לפיצויים לפי ס' 197 לחוק שאחרת היה הדבר מתפרש כהשלמה עם ההפקעה וכויתור על טענותיהן נגד ההפקעה, אלא שטענה זו דינה להדחות, שכן ההפקעה עצמה בוצעה רק בשנת 1976, כך שלא היתה כל מניעה לתבוע פיצויים לפי ס' 197 לחוק עד ליום 18.12.1970, ובמקביל, להתנגד לביצוע ההפקעה שאותה עת טרם בוצעה. כמו כן, התובעות יכולות היו לתבוע את פיצויי ירידת הערך תוך שמירת זכותן להתנגד להליכי ההפקעה, ובמידת הצורך, להשיב את פיצויי ירידת הערך במקרה שהתוכנית מיום 18.12.1969 היתה מתבטלת, לנוכח התנגדותן. מכל מקום, מאז בוצעה ההפקעה ועד שהוגשה התביעה הנוכחית חלף פרק זמן של 30 שנה, כך שההסבר של התובעות אינו עומד במבחן הביקורת. זאת ועוד, חוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 איננו מכיר בנימוק של התובעות כעילה שיש בה כדי לעצור את תקופת ההתיישנות.

10.זאת ועוד, הסמכות הייחודית לדון בתביעה לפי ס' 197 לחוק היתה נתונה במועד אישורה של התוכנית הפוגעת לוועדה המקומית לתכנון ובניה וכיום היא נתונה לוועדת הערר. על כן, בטרם מיצו התובעות את זכות התביעה בפני הגורם המוסמך לפי ס' 197 לחוק, לא נתונה להן זכות הפנייה לערכאות. אכן, אין חולק כי על החלטתה של וועדת הערר ניתן להגיש ערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים, אלא שבמקרה דנן אין עסקינן בערעור כזה, שכן התובעות כלל לא מיצו את זכות התביעה בפני וועדת הערר אלא הגישו את תביעת הפיצויים ישירות לבית המשפט המחוזי. גם מטעם זה יש לסלק על הסף את התביעה לפיצויים בגין ירידת ערך לפי ס' 197 לחוק.

11.אשר על כן, התביעה לפיצויים בנוגע לרכיב ירידת הערך לפי ס' 197 לחוק- נדחית על הסף.

12.הוצאות הבקשה יובאו בחשבון במסגרת פסק הדין בתיק העיקרי.

13.המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ז חשון תשע"א, 25 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.

חגי ברנר, רשם

ביהמ"ש המחוזי ת"א