החלטה
בפניי ארבע בקשות לסילוק התביעה על הסף.
עסקינן בתביעה שהגישו ארגונים ויחידים העוסקים בקידום זכויות של האוכלוסיה הערבית בישראל, נגד האוניברסיטאות בישראל (להלן: "הנתבעות"). התובעים מבקשים סעד הצהרתי ולפיו קריטריון רף הגיל התחתון המונהג על ידי הנתבעות כתנאי לקבלה ללימודים בחלק מן הפקולטות במסגרתן, הינו בלתי חוקי ובטל.
הנתבעות ביקשו לסלק את התביעה נגדן על הסף מחמת מספר טעמים. הטעם הראשון הוא שלא ברור האם יש לתובעים 1, 2 ו- 5 אישיות משפטית; הטעם השני הוא שהתצהיר התומך בתביעה, שהוגשה על דרך המרצת פתיחה, מבוסס על עדות מפי השמועה; הטעם השלישי הוא העדר עילה והעדר יריבות, שכן התביעה הוגשה על ידי ארגונים ונציגי ציבור ולא על ידי יחידים שנפגעו בפועל מקריטריון רף הגיל התחתון.
התובעים השיבו על הבקשה. בתשובתם טענו כי לתובעים 1, 2 ו- 5 ישנה אישיות משפטית. באשר לטיבו של התצהיר התומך בתובענה, טענו התובעים כי מדיניות הגבלת הגיל היא מדיניות גלויה וכתובה בידיעונים שמפרסמות הנתבעות. בענין העדר היריבות, טענו התובעים כי בהיותם ארגונים ויחידים המקדמים ומגינים על הזכות לחינוך ולהשכלה גבוהה, הם מהווים צד ישיר לתובענה התוקפת מדיניות מפלה הפוגעת בציבור הסטודנטים.
לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להמחק על הסף, מן הטעמים שיפורטו להלן.
באשר לטענה בדבר העדר אישיות משפטית של התובעים 1, 2 ו- 5, ניתן הסבר מניח את הדעת בתשובתם של התובעים. מתברר כי התובע 1 הוא חברה לתועלת הציבור, לפי ס' 345א' לחוק החברות, התשנ"ט- 1999, ולכן אין הוא מוסיף לצד שמו את ראשי התיבות המקובלים "בע"מ".
התובעים 2 ו- 5 הם עמותות רשומות. מכאן שגם לתובעים אלה אישיות משפטית המאפשרת להם להגיש תובענות.
לפיכך, יש לדחות את הטענה בדבר העדר אישיות משפטית לתובעים 1, 2 ו- 5.
גם הטענה בדבר טיבו של התצהיר התומך בתביעה, אינה יכולה להצדיק סילוק התביעה על הסף. אכן, מדובר בתצהיר המבוסס על עדויות שמיעה, אלא שהתביעה, שהוגשה בתחילה בדרך של המרצת פתיחה, הועברה בינתיים למסלול של תביעה רגילה. ממילא, שלב הגשת הראיות טרם התחיל, והתובעים יכולים לרפא את הפגם הראייתי בכך שיביאו עדים ותצהירים של אנשים בעלי ידיעה אישית בנוגע לעובדות.
הטענה השלישית והאחרונה שיש לדון בה, היא הטענה בדבר העדר עילה והעדר יריבות, שכן התביעה הוגשה על ידי ארגונים ונציגי ציבור ולא על ידי יחידים שנפגעו בפועל מקריטריון רף הגיל התחתון.
על טענה זו משיבים התובעים כי הם במעמד של עותרים ציבוריים הבאים להגן על הזכות לחינוך, הזכות להשכלה גבוהה ועקרון השויון במדינת ישראל. לדבריהם, התביעה מעוררת נושא ציבורי בעל חשיבות והשלכות ציבוריות מיוחדות על החברה בישראל בכלל ועל החברה הערבית בפרט, שכן המדיניות של הנתבעות היא מדיניות מפלה הפוגעת בעקרון השויון וכן בזכויות יסוד. על כן, לדידם של התובעים, קיימת יריבות בינם לבין הנתבעות ועומדת להם גם עילת תביעה נגדן.
אכן, בית המשפט העליון הכיר בשורה ארוכה של פסקי דין במעמדם של עותרים ציבוריים. יחד עם זאת, גם להכרה זו יש גבולות שטרם נחצו. כך למשל, הכלל הוא שעותר ציבורי יכול להגיש לבדו עתירה, כאשר אין בנמצא יחיד שיכול להצביע על פגיעה ישירה ואישית. במקרים כאלה, כאשר ישנה חשיבות יתירה לברור טענותיו של העותר הציבורי, כדי לאפשר ביקורת שיפוטית בעניינים בעלי אופי ציבורי הנוגעים לקידומו של שלטון החוק ולתיקון כשלים מהותיים במינהל הציבורי, יהיה מקום לברר את טענותיו של העותר הציבורי גם בלא שניתן להצביע על יחיד שנפגע מן ההחלטה שמבקשים לבטל. לעומת זאת, כאשר מדובר במקרים בהם קיים יחיד שנפגע מן המעשה השלטוני, אזיי הדרישה היא שיחיד כזה יגיש את העתירה, ולצידו רשאי להצטרף העותר הציבורי, כעותר נוסף.
ראה למשל את שנפסק בבג"ץ 962/07 עו"ד אמיר לירן נ' היועץ המשפטי לממשלה (2007) - פורסם בנבו:
"עם זאת, בצד הרחבת תחום פרישתה של זכות העמידה בפני בית המשפט הגבוה לצדק נשמר העיקרון לפיו בית המשפט לא ייעתר, דרך כלל, לעתירה ציבורית מקום שברקע הענין מצויים אדם או גוף המהווים מושא ישיר סביבו נע נושא העתירה, וכאשר הם עצמם אינם פונים לבית המשפט בבקשת סעד בעניינם. משקיים נפגע ישיר מפעולה שלטונית, והוא עצמו אינו פונה בבקשת סעד לבית המשפט, לא ייענה, דרך כלל, עותר ציבורי הפונה בעתירה כללית בעניינו. הסייג האמור שהגביל את הרחבת זכות העמידה של העותר הציבורי נועד לתחום את העתירה הציבורית אל תוך מסגרת מוגדרת שבה נדרש להעמיד במבחן שיפוטי פעולה שלטונית בעלת השלכה ציבורית חשובה, אך במקום שבו אין נפגע ישיר שהענין נוגע לו. מקום שקיים נפגע כזה והוא אינו עותר, ייחשב העותר הציבורי כמתערב במחלוקת לא לו, ופנייתו תידחה (בג"ץ 1759/94 סרוזברג נ' שר הבטחון, פ"ד נה(1) 625, 631; בג"ץ 4112/99 עדאללה, המרכז המשפטי נ' עירית תל-אביב, פ"ד נו(5) 393, 442; בג"ץ 2148/94 גלברט נ' יו"ר ועדת החקירה לבדיקת ארועי הטבח בחברון, פ"ד מח(3) 573, 579)."
בעניננו, אין ספק שקיימים יחידים שנפגעו מקריטריון רף הגיל התחתון, ככל שהוא אכן קיים, קרי, יחידים שנמנע מהם רישום לפקולטה מסויימת מפאת גילם הצעיר. יחידים אלה הם שהיו אמורים להגיש את התביעה, ואזיי, רשאים היו התובעים שבפניי להצטרף לצידם כעותרים ציבוריים. דא עקא, משום מה לא נמצא ולו גם יחיד בודד שיצטרף כתובע לתביעה. הטענה כאילו היחידים שהצטרפותם לפקולטה נמנעה מפאת מגבלת הגיל חוששים מהגשת תובענה נגד הנתבעות היא טענה בלתי משכנעת כלל ועיקר ולא ניתן לקבלה.
אין כל יריבות חוזית בין התובעים שבפניי לבין הנתבעות. התובעים 1, 2 ו- 5 הם ארגונים שממילא אינם יכולים להרשם ללימודים באוניברסיטה. התובעים 3 ו- 4 הם ממלאי תפקידים בוועד הסטודנטים הערביים ובהתאחדות הסטודנטים הערביים, ואינם נמנים על מי שניסו ולא הצליחו להרשם לאוניברסיטה מפאת גילם.
באשר ליריבות שענינה עילות מן המשפט הציבורי, הרי שכפי שצויין קודם, זו מחייבת הצטרפותו לתובענה של מי שנפגע באופן אישי וישיר מחמת המדיניות המפלה. בהעדרו של עותר כזה, אין מקום לקבוע כי ישנה יריבות בין העותרים הציבוריים לבין הנתבעות.
התוצאה היא שהתביעה במתכונתה הנוכחית אינה יכולה להתברר, ודינה להיות מסולקת על הסף.
שקלתי האם לאפשר לתובעים לתקן את תביעתם על דרך צירופם של יחידים שנפגעו מקריטריון רף הגיל התחתון, כתובעים נוספים, לנוכח הכלל לפיו סעד של סילוק תובענה על הסף יינתן במשורה, יופעל בזהירות רבה ורק לעתים נדירות. דא עקא, באתי לכלל מסקנה כי אין לעשות כן, שעה שהתובעים עצמם לא ביקשו לתקן את התביעה כדי להצילה מסילוק על הסף, ולו רק מחמת הזהירות, למרות שיכלו לעשות כן לאחר שהוגשו הבקשות לסילוק על הסף.
