החלטה
עניינה של החלטה זו בשאלת סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בתובענה שהגיש התובע, ובמסגרתה עותר הוא "להצהיר כי דרישת הנתבעת מהתובע לתשלום דמי היתר עבור מתן הסכמתה לתוספת הבניה במקרקעין נשוא התביעה, הינה חסרת בסיס, יסוד וסמכות, ולהורות לנתבעת לחתום על תוכניות הבניה ועל כל המסמכים הנדרשים ע"י רשויות התכנון, למען יתאפשר לתובע לקבל את ההיתר לבניית התוספת, ולחילופין, לקבוע כי הנתבעת אינה זכאית לגבות מהתובע דמי היתר העולים על 65,520 ₪ נכון ליום 21.1.07.
הרקע שהביא להגשת כתב התביעה:
בשנת 1982, התובע רכש מאת החוכר הקודם, את זכויותיו של זה האחרון במגרש 37, בחלקות 14 ו- 58, בגוש 11947 (להלן: "הקרקע").
ביום 7.11.83 התובע שילם לנתבעת דמי חכירה ודמי שימוש ובעקבות זאת, נחתם בין התובע לנתבעת חוזה פיתוח, לפיו, ניתנה לתובע הזכות לפתח את הנכס ולבנות עליו בית מגורים. על פי הוראות הסכם הפיתוח, המינהל התיר לתובע לבנות בשטח של 196.2 מ"ר בלבד. התובע שילם את דמי החכירה הרלבנטיים בהתאם לקיבולת הבניה החוזית.
בהתאם לחוזה הפיתוח, התובע הגיש לוועדה המקומית לתכנון ובניה חוף הכרמל תכנית לבניה על הקרקע. ביום 15.7.84, התובע קיבל היתר בנייה בקרקע, וזאת לבניית בית מגורים, וכן לבניית סטודיו לאמן במבנה נפרד.
בשנת 1985, ובמהלך הבנייה, התובע קיבל היתר נוסף, וזאת לבניית יחידת דיור נוספת בשטח של 46.9 מ"ר, כאשר בנייה זו לא היה בה כדי לחרוג ממספר המטרים הרבועים המותרים לבנייה על פי חוזה הפיתוח.
התובע שילם לנתבעת את דמי ההיתר עבור אותה יחידת דיור נוספת בשטח של 46.9 מ"ר. ביום 6.1.86 התובע קיבל היתר בנייה עבור אותה יחידה נוספת. בעקבות קבלת ההיתר, התובע בנה את אותה יחידה נוספת.
ביום 23.3.86, נחתם הסכם החכירה בין התובע לבין הנתבעת.
ביום 21.10.92, ובעקבות דרישת התובע להוון את זכויותיו בקרקע, נשלחה לתובע דרישת הנתבעת לתשלום דמי היוון. התובע שילם את דמי ההיוון שנדרשו על פי דרישת הנתבעת.
בשנת 1999, ביוזמת כפר אמנים עין הוד, ובהסכמת הוועדה המקומית לתכנון ובניה חוף הכרמל, הוגברו אחוזי הבניה בעין הוד לכדי 28% משטח הקרקע, כשטח עיקרי עד מקסימום של 375 מ"ר בצירוף שטחי שירות בשיעור 2% אשר שטחם לא יפחת מ 35 מ"ר ובתוספת 25 מ"ר חניה.
בשנת 2005, התובע החליט להרחיב את בית מגוריו בשטח כולל של 72.22 מ"ר. ביום 10.7.05 אישרה הוועדה המקומית לתכנון ובניה חוף הכרמל את תוספת הבניה המבוקשת, אך עד היום טרם חתמה הנתבעת על התוכנית, וזאת משסירב התובע לשלם דמי ההיתר שנקבעו על ידי השמאי הממשלתי. השמאי הממשלתי קבע כי על התובע לשלם לנתבעת דמי היתר בסך של 288,000 ₪ כולל מע"מ, כאשר שמאי מטעם התובע קבע כי דמי ההיתר שעל התובע לשלם הינם בסך של 65,520 ₪ בלבד.
התובע הגיש השגה על קביעת השמאי הממשלתי, וזאת ביום 28.3.07. השגה זו נדחתה ע"י הנתבעת, ותוכניות הבנייה הוחזרו לתובע ללא חתימת המינהל.
העובדות לעיל אינן שנויות במחלוקת.
טענות התובע על פי כתב התביעה
התובע טוען, כי השמאי הממשלתי שם את גובה דמי ההיתר תוך שהוא מתעלם מחלק מהשטחים שנבנו בעבר ע"י התובע, וכי השמאי הממשלתי ייחס אותם לבניה עתידית.
התובע טוען, כי הנתבעת סירבה לדון בהשגתו על דמי ההיתר מנימוק שאינו קשור בשמאות בכלל, אלא בנימוק שהתובע מנהל עסק של צימר באחת משתי יחידות מגוריו.
טענות הנתבעת על פי כתב ההגנה
הנתבעת טוענת, כי דמי ההיוון שנגבו מהתובע בשנת 1992, חושבו אך ורק בגין 196 מ"ר בלבד, ובהתעלם מתוספת הבניה שאושרה בשנת 1985 .
הנתבעת טוענת עוד, כי התובע לא שילם את דמי ההיתר שנקבעו על ידי השמאי הממשלתי בסך של 288,000 ₪ (כולל מע"מ) נכון ליום 23.3.06, וזאת חרף פנייתה של הנתבעת לתובע, מיום 26.3.06, לפיה, נדרש התובע לשלם את דמי ההיתר שנקבעו ע"י השמאי הממשלתי. באותה פנייה, הנתבעת ציינה כי ניתן להגיש תוך 21 יום מתאריך הפנייה, השגה על גובה השומה שנקבעה.
