ארביב ואח' נ' איגר

פסק דין

הערעור

לפני ערעור על החלטת כב' הרשמת הבכירה מירי יפעתי בתא"ק (שלום נתניה) 36409-09-11 שניתנה ביום 14.5.12 לפיה נדחתה בקשת הרשות להתגונן אשר הגישו המערערים והמערערים חויבו לשלם למשיב הוצאות בסך של 2,000 ₪ (להלן: "פסק הדין").

בהמשך ניתנה פסיקתא בעקבות ההחלטה אשר הוסיפה את הסך של 21,600 ₪ כשכר טרחת עורך דין (להלן: "הפסיקתא").

הרקע

ביום 18.9.11 הגיש המשיב תביעה לסילוק יד בסדר דין מקוצר, נגד המערערים.

המשיב ביחד עם אחיו הם בעלי המקרקעין המצויים באזור התעשייה הישן של העיר נתניה הידועים גם בספרי לשכת רישום המקרקעין כגוש 9086 חלקה 13 (להלן: "המקרקעין").

המערערים הם אב וילדיו, כאשר המערער 1 (להלן: "המערער") הוא בעלים של עסק המוכר בשם "דודי פאר" והינו הבעלים של מחצית החלקה הסמוכה למקרקעין.

על פי האמור בכתב התביעה, התברר למשיב, כתוצאה מפנייה של מחלקת הפיקוח של עיריית נתניה, כי העסקים הינם בשליטתם של המערערים שפלשו למקרקעין ועושים בהם שימוש למטרותיהם השונות, פעולות הנעשות ללא היתר או רישיון וללא כל הסכמה של המשיב או של אחיו – בעלי המקרקעין.

עיקר טענות המערערים, כפי שפורטו בבקשת רשות להתגונן, היו: כי דין הכותרת להימחק, כי התביעה התיישנה או שקיים שיהוי ניכר בהגשתה. כמו כן טענו המערערים, כי המערער אוחז במקרקעין למעלה מ-30 שנה כאשר במקרקעין היה מבנה ישן מקדמת דנא והמערער השתמש במבנה זה לגידול חיות וסוסים, דאג לאחזקת המקום ולשמירתו מפני פולשים וניקה עשבייה שהייתה במקום. בשלב מאוחר יותר שידרג המערער לטענתו את המבנה, החליף את הגג וביצע בו שינויים תוך השקעת כסף רב כך שהיום עומד במקום מבנה לתפארת המשמש לעסקם של המערערים המשלמים בגינו גם ארנונה לעירייה.

עוד טענו המערערים, כי בסמוך לשנת 2000 פנה אל המערער אדם אשר הציג עצמו כעורך דין אשר הציע למערער לקנות את הקרקע מהבעלים דאז - הגב' איגר, אמו של המשיב (להלן: "הגב' איגר"). המערער נפגש עם עורך הדין מספר פגישות, לטענתו, אלא שפגישות אלו לא נשאו פרי.

לטענת המערערים, בעלת הקרקע - הגב' איגר, ידעה על קיומו של המערער ואף הסכימה לתפיסתו את המקום והמערער מעולם לא קיבל, במישרין או בעקיפין, בקשה לפינויו ולכן בין היתר הפכו המערערים לדיירים מוגנים של המבנה, או ברי רשות בלתי הדירה במקרקעין, כי בכל מקרה הם זכאים לפיצוי מאת המשיב על ההוצאות וההשקעות וההשבחות שביצעו במקרקעין ובמבנה ולכן נוכח הציפייה שהייתה להם, פינוים צריך להיעשות אם בכלל רק לאחר שייקבע וישולם להם הפיצוי המגיע להם.

פסק הדין של בית משפט קמא

בית משפט קמא בפסק דין דחה את בקשת הרשות להתגונן ובלאו הכי הורה בפסיקתא שנינתה על סילוקם מהמקרקעין.

בית משפט קמא קבע כי המערער רשום בלשכת רישום המקרקעין כבעלים של הקרקע ולכן קיימת לו עילה לסילוק יד בדרך של הגשת תביעה בסדר דין מקוצר ולכן אין מקום למחוק את הכותרת.

בקשר לטענת המערערים כי המשיב אינו בעל המקרקעין ולכן אינו זכאי לבקש את סילוקם, דחה בית המשפט טענה זו שכן המשיב צירף יפוי כוח נוטריוני מטעם אחיו ובכל מקרה תביעת הפינוי אפשרית גם על ידי בעלים משותף כשמטבע הדברים תביעה שכזו באה להיטיב עם כל הבעלים.

גם טענת המערערים בקשר להתיישנות ולשיהוי נדחתה שכן מדובר במקרקעין מוסדרים ותקופת ההתיישנות אינה קיימת על פי סעיף 159 לחוק המקרקעין תשכ"ט – 1979 (להלן: "חוק המקרקעין"), שכן המערער החל להחזיק במקרקעין, גם לטענתו, בתחילת שנות ה-80 דהיינו הרבה לאחר כניסתו בתוקף של חוק המקרקעין.

גם טענת השיהוי של המערערים נדחתה שכן מדובר בתביעת למימוש זכות קניינית במובדל מתביעת זכות קניין אובליגטורית (ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא נ' ב. טלטש בע"מ).

כמו כן קבע בית משפט קמא כי טענת השיהוי לא בוססה בקשר לשני התנאים העיקריים הנדרשים לצורך הקמתה של טענה זו: האחד - כי היה בשיהוי כדי להצביע על ויתור מצד המשיב על זכות שהייתה לו, משמע, המשיב ידע על הפולש ולא עשה דבר לסילוקו מן המקרקעין והשני - כי הורע מצבו של המשיב עקב השיהוי.

טענת הדיירות המוגנת גם היא נדחתה שכן נטענה באופן סתמי בלי פירוט ומבלי להצביע על הדין המאפשר למערערים לטעון טענה שכזו.