אקסלרוד ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ

החלטה

1.בפני ערעור על החלטת כב' הרשם לרנר מיום 17.1.2010 בת.א.ק 090720114 (להלן:"התובענה") (להלן:"ההחלטה").

2.בהחלטתו הכריע כב' הרשם בבקשת המערערים לביטול פסק דין שניתן בתובענה.

3.ברקע הדברים תביעה שהגיש המשיב (להלן:"הבנק") בסדר דין מקוצר לחיוב המערערים לתשלום החוב לבנק הנאמד על ידו בסך 127,000 ₪ .

4.המערערים לא עתרו למתן רשות להתגונן בפרק הזמן הקבוע בדין ולפיכך ניתן פסק דין כנגדם על ידי כב' הרשם שעל פיו התביעה התקבלה זאת ביום 4.11.2009.

5.המערערים עתרו לביטול פסק הדין . הבנק התנגד למבוקש. בהחלטת כב' הרשם לרנר מיום 17.1.2010 התנה כב' הרשם את ביטול פסק הדין בתשלום הוצאות ההליך בסך 1800 ₪ בצירוף מע"מ ובנוסף בהפקדת 25000 ₪ על ידי המערערים בידי הבנק או בקופת בית המשפט.

6.עיקר טענות המערערים בערעור על החלטת כב' הרשם הם כי הגם שכתב התביעה בסדר דין מקוצר הומצא למערער שחתם על אישור המסירה , לא בוצעה מסירה כדין של כתב התביעה למערערת, וזאת באשר המסירה בוצעה למערער שהוא בעלה של המערערת, אך זאת מבלי שנעשה כל נסיון לאתר את המערערת ולהמציא לה , לעצמה, את כתב בית הדין.

7.נטען בנסיבות אלה על ידי המערערים כי ביטול פסק הדין בכל הנוגע למערערת צריך שייעשה מחמת הצדק ובהעדר מסירה ולא כפי שנקבע על ידי כב' הרשם על יסוד שיקול דעת בית המשפט .

8.בנוסף נטען על ידי המערערים כי נפלה שגגה בהפעלת שיקול דעת כב' הרשם בכל הנוגע לביטול פסק הדין על יסוד שיקול דעת בית המשפט ובעיקר הכוונה היא לסיכויי הצלחת הגנת המערערים אם יבוטל פסק הדין ואם תינתן להם רשות להתגונן.

9.בכל הנוגע למערער, עיקר הטענה הוא המערער סבר שההלוואה נשוא התובענה נלקחה מחשבון החברה ולא מחשבונו הפרטי משבאותה עת לא נזקק לכל הלוואה בחשבונו הפרטי.

10.בכל הנוגע למערערת, עיקר הטענה הוא בנוסף לטענות המערער כי הבנק לא היה מוסמך ולא היה רשאי להגדיל את מסגרת האשראי שבחשבון על ידי מתן הלוואה ללא קבלת הסכמה מפורשת מהמערערת עצמה על דעת בעלה בלבד.

11.לטענת הבנק לא נפלה כל שגגה בהחלטת כב' הרשם לרנר על כל מרכיביה משהיא מעוגנת בהלכה הרווחת הן בכל העניינים הפרודצורלים הנוגעים לענין, וגם בכל הנוגע לדין המהותי החולש על יחסי הצדדים וזאת באשר אפילו התקבל הערעור ויבוטל פסק הדין , במסגרת הדיון בבקשת רשות להתגונן אשר טרם ניתנה בה ההחלטה ממילא תהיה התוצאה דומה וייקבע תנאי למתן הרשות להתגונן הכרוך בהפקדת פיקדון בשיעור שנקבע על ידי כב' הרשם או למעלה ממנו לאור חולשת טענות ההגנה של כל אחד מהמערערים.

12.בכל הנוגע לסיבת ביטול פסק הדין שניתן בהעדר בקשת רשות להתגונן מטעם המערערים , דעתי כדעת כב' הרשם לרנר ולמעשה על יסוד נימוקיו.

13.טוען ב"כ המערערים ובענין זה כשלוחה של המערערת, כי האפשרות הקבועה בסעיף 481 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 להמציא כתב בי דין לבן משפחה קמה רק לאחר שעל יסדו תקנה 477 לתקנות נמצא כי אי אפשר היה מבחינה מעשית לבצע המצאה לנמען גופו.

14.שילוב שתי התקנות על פי הנטען מצביע על כי בנסיבות הענין לא בוצעה מסירה כדין, והביטול הוא מחמת הצדק.

15.אין חולק כי בנסיבות הענין ועל פי אישורי המסירה שצורפו לבקשה למתן פסק הדין, המסירה בוצעה בכתובתם המשותפת של בני הזוג ,היא הכתובת אשר נמסרה על ידי המערערת ככתובת למסירת מסמכים ביחסיה עם הבנק.

16.ביחס לאישור המסירה למערער – צוין באישור המסירה החתום בידי המוסר מיום 4.8.09, כי מסר את כתבי בי הדין למערער עצמו.

17.ביחס לאישור המסירה למערערת – צוין באישור המסירה מיום 4.8.09 האמור להלן:"בהעדרו מסרתי את הכתב ליאיר בעלה שהוא בן משפחתה הגר עימו ונראה לי שמלאו לו 18 שנה".

18.מתוכן דברים אלה ניתן להסיק כי במועד המסירה בבית המגורים המשותף של בני הזוג נמצא המערער, ואילו המערערת לא היתה בבית ולפיכך מסר המוסר את כתב בי הדין המיועד למערערת לבעלה.

19.השאלה הנשאלת האם בנסיבות אלה ניתן לומר כנטען על ידי המערערת כי לא נעשה כל נסיון או כל מאמץ להמציא לה גופה את כתב בי הדין.