אקבס נ' יעקובוביץ

פסק דין

בפני תביעה כספית בסך 10,636 ש"ח, שעניינה נזק שנגרם לרכב התובע.

אין חולק כי התובע החנה את רכבו ברח' ששת הימים בכפר-סבא, במקום המיועד לחניה ליד המדרכה, כשרכבו מופנה הפוך מכיוון התנועה במסלול הקרוב אליו, וכי שהה בעצמו בבית הכנסת הסמוך בעת האירוע, ועל כן לא ראה את הפגיעה. האדם היחיד שהיה, אולי, עד ראיה לתאונה, לא הגיע להעיד, הגם שבכתב התביעה נכתב כי התובע ידאג להתייצבותו (לא הוגשה בקשה להזמנתו באמצעות בית המשפט).

איש לא ראה את רכב הנתבע פוגע ברכב התובע, והנתבע עצמו מכחיש כי הרגיש פגיעה כלשהי, ועל כן אין הוא משוכנע כי כלל פגע בו. לדבריו, בעת נסיעה במהירות אטית במיוחד, עקב עומסי תנועה, שמע מכה כלשהי, וליתר בטחון עצר את רכבו בצד הדרך לאחר מטרים ספורים. הוא יצא מרכבו ובדק אותו, ולא ראה דבר, אלא שאז הפנה עובר אורח את תשומת לבו לרכב התובע, שהפגוש האחורי שלו היה מנותק ומונח על הכביש.

התובע נקרא לאתר על ידי עובר אורח אחר, עובד בחנות הסמוכה שהכירו (הוא העד הפוטנציאלי שלא התייצב בבית המשפט), והצדדים נדברו במקום, כשהנתבע עצמו מציע לשאת במחצית עלות חיבור הפגוש חזרה לרכב.

בפועל, כך לטענת התובע, לא ניתן היה להחזיר את הפגוש למקום, והיה הכרח להחליפו. מאחר שמדובר בעלות מסדר גודל אחר לחלוטין, כבר חזר בו הנתבע מנכונותו לשאת במחצית (וממילא התובע לא קיבל את ההצעה, בשעתו).

מכאן, כי הראיה היחידה שבפי התובע, היא עצם עצירתו של הנתבע והצעתו לשאת במחצית העלות. הנתבע הסביר את העצירה בשמיעת הרעש, ואת ההצעה בכך, שבשעתו היה מסופק אם רכבו הוא שגרם לנזק, אך מאחר שסבר שמדובר בנזק פעוט, העדיף להציע את מה שהיה נראה לו הוגן, דהיינו: חלוקת העלות בינו לבין התובע.

מאידך, הראיה הטובה היותר שבידי התובע, שהיתה יכולה אולי לקשור את הנתבע לפגיעה עצמה – דהיינו: האיש שקרא לתובע מבית הכנסת, ושאולי היה עד ראיה לפגיעה, ולכל הפחות יכול היה להעיד על התנהגותו ודבריו הראשוניים של הנתבע, מייד בהתקרבו (רגלית) לרכב התובע – לא הובאה, שכן העד לא התייצב, וכאמור, גם לא הוזמן.

כלל ידוע הוא בדיני ראיות, כי חזקה על עד, שבעל דין מסוים היה צפוי להזמינו להעיד, אך לא עשה כן, כי אם היה מתייצב היתה עדותו פועלת לחובת בעל הדין שצפוי היה להזמינו. העדרו של עד הראיה מבית המשפט, איפוא, פועלת לחובת התובע.

לטעמי, משקלה של העדות הנעדרת גבוה ממשקלה של התנהגות הנתבע, ככל שיש בה אכן לרמז שאולי בכל זאת כן הרגיש הנתבע מכה ברכבו, וכן סבר כי הוא אחראי לתאונה.

יש איפוא לקבוע, כי התובע, במכלול ראיותיו, לא השכיל להביא די ראיות לשם העברת הנטל לסתור אל כתפי הנתבע, ומכאן, כי דין התביעה להידחות בהעדר די הוכחה, שכן "המוציא מחברו – עליו הראיה".

במאמר מוסגר ולשם הסדר הטוב אציין, כי אף הנתבע העיד, כי ברכבו היו שתי בנותיו הקטינות, וגם הן הלוא לא התייצבו להעיד. עם זאת, לא מצאתי כי באי-התייצבותן להעיד יש משום פגיעה בגרסת הנתבע, בעיקר משום שאני סבור, כאמור לעיל, שנטל הבאת הראיות לא עבר בשום שלב אל כתפי הנתבע, ועל כן אין בכך שלא הביא ראיה שעמדה לרשותו כדי לפעול לחובתו.

בהתאם, אני דוחה את התביעה.

עם זאת, מאחר שהתנהגות הנתבע היא שהביאה את התובע לסבור כי הוא שפגע ברכבו, והביאה אותו להגיש את התביעה, איני מחייב את התובע בהוצאות הנתבע, וכל צד ישא בהוצאותיו.

המבקש להשיג על פסק הדין, זכאי לבקש רשות ערעור מבית המשפט המחוזי, תוך 15 יום.

ניתן היום, כ"ב סיון תשע"ב, 12 יוני 2012, בהעדר הצדדים.