אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> אפרתי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות ואח'

אפרתי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות ואח'

תאריך פרסום : 11/10/2011 | גרסת הדפסה
עת"מ
בית המשפט המחוזי ירושלים
41061-06-11
06/10/2011
בפני השופט:
נאוה בן אור

- נגד -
התובע:
אשר אפרתי על ידי ב"כ עו"ד צוריאל לביא ורועי אייז
הנתבע:
1. מדינת ישראל - משרד הבריאות
2. מנהל האגף למקצועות רפואיים במשרד הבריאות

פסק-דין

פסק דין

1. בקשתו של העותר לקבל תעודה של קלינאי תקשורת בתחום שיקום השמיעה (אודיולוגיה), על פי חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, תשס"ח-2008, נדחתה. מכאן העתירה, השלישית במספר בעניינו של העותר.

2. בטרם אפנה לפרטיה של העתירה, אבהיר את המסגרת המשפטית שביסודה.

בשנת 2008 נחקק חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, תשס"ח-2008 (להלן: החוק). כפי שמעיד סעיף1 לחוק, תכליתו "להסדיר את העיסוק במקצועות הבריאות כדי להבטיח רמה מקצועית הולמת של העוסקים בהם ולהגן על בריאות הציבור". סעיף 2 לחוק, הלא הוא סעיף ההגדרות, מפנה לתוספת הראשונה בה מפורטים "מקצועות הבריאות", ובכללם טיפול בהפרעות בתקשורת. התוספת הראשונה קובעת, כי תנאי הכשירות לעיסוק בתחום זה הם תואר אקדמי ראשון בהפרעות בתקשורת; הכשרה מעשית למשך תקופה שנקבעה בתקנות; עמידה בבחינות שקבע "המנהל" (הלא הוא מנכ"ל משרד הבריאות או מי שהוא הסמיך לעניין חוק זה. בענייננו, הגורם המוסמך הוא משיב 2, מנהל האגף לרישוי מקצועות רפואיים במשרד הבריאות, ולהלן: המשיב).

סעיף 8 לחוק קובע את התנאים לקבלת "תעודה במקצוע בריאות", ובכללם עמידה בתנאי הכשירות המפורטים בתוספת הראשונה. ובחזרה לסעיף ההגדרות, קלינאי תקשורת מוגדר כמי שניתנה לו תעודת קלינאי תקשורת. סעיף 4 קובע איסור על שימוש בתואר המקצוע למי שאינו בעל תעודה באותו מקצוע. ואילו סעיף 5 לחוק קובע ייחוד פעולות. רוצה לומר, אדם לא יעשה פעולה שיוחדה בתוספת השנייה לבעל תעודה במקצוע בריאות מסוים, אלא אם כן הוא בעל תעודה באותו מקצוע בריאות. אלא שהתוספת השנייה טרם נחקקה, ומשכך, לעת עתה, אין להוראת ייחוד הפעולות תוכן. הנה כי כן, ההגבלה העיקרית שהחוק מטיל עתה היא על השימוש בתואר המקצוע, ולא על העיסוק בו.

נסכם: קלינאי תקשורת הוא מי שניתנה לו תעודת קלינאי תקשורת, ואת התעודה יקבל מי שהוא בעל תואר אקדמי ראשון בהפרעות בתקשורת, הוא בעל הכשרה מעשית למשך התקופה שנקבעה, ועמד בבחינות שקבע המנהל.

3. אלא שהחוק הוא חוק משנת 2008. מה דינם של העוסקים בתחום מימים ימימה, ואין בידם להראות כי עונים הם על תנאי הכשירות, שלא נדרשו בעבר לשם עיסוק בתחום?

לשם כך נקבעו הוראות מעבר, בסעיף 58 לחוק. הסעיף מונה מספר סוגים של הוראות מעבר. זו הרלוונטית לענייננו מצויה בסעיף 58(ה). אביאנה כלשונה:

"המנהל רשאי להעניק תעודה במקצוע בריאות למי שעסק במקצוע בריאות בישראל, בהיקף ניכר, במשך חמש שנים לפחות ערב יום התחילה, ולא היתה בידו ערב יום התחילה תעודת הכרה במעמד במקצוע בריאות, אם הוכיח השכלה מתאימה, ידע וניסיון במקצוע הבריאות, עמד בבחינות מיוחדות שקבע המנהל לעניין סעיף קטן זה ... בתוך שנתיים מיום התחילה, ומתקיימים בו התנאים הקבועים בסעיף 8, למעט התנאי שבפסקה (3) בסעיף האמור, ובלבד שהגיש בקשה לכך בתוך 12 חודשים מיום התחילה; המנהל רשאי לדרוש מהמבקש להשלים את לימודיו במוסד מוכר להשכלה גבוהה, להשלים הכשרה מעשית או לעמוד בבחינות נוספות שקבע מלבד הבחינות המיוחדות, כתנאי לקבלת תעודה במקצוע בריאות לפי סעיף זה".

משהצבנו לנגד עינינו את המסגרת המשפטית, נשוב לעתירה.

4. העותר, כבן 50, עוסק למעלה מ- 25 שנה בתחום שיקום השמיעה (אודיולוגיה). בכלל זאת, הוא עוסק בהערכה קלינית וייעוץ, התאמה וכיוון של מכשירי שמיעה, שתלי שמיעה ושבלול, מערכות אלחוטיות, אביזרי עזר, ייעוץ לנגישות ללקויי שמיעה, וכיו"ב. הוא בעל תואר ראשון במנהל עסקים ובעל תואר שני במחשבים. בעקבות חקיקת החוק פנה העותר בבקשה לקבלת תעודת קלינאי תקשורת. הבקשה נדחתה על יסוד עמדתו של המשיב לפיה נדרש תואר אקדמי ראשון בתחום הרלוונטי, או לפחות השכלה מקצועית פורמאלית גם במסגרת הוראות המעבר. בעקבות ההחלטה פנה העותר בעתירה הראשונה לבית משפט זה (עת"מ 1879/09, בפני כב' השופט מ' סובל). הצדדים הגיעו לידי מתווה ואמות מידה מוסכמות לבחינה מחודשת של הבקשה, ולהסכמה זו ניתן תוקף של פסק דין. בין היתר הוסכם, בקשתו של העותר תידון שוב על ידי המשיב תוך התייעצות עם הוועדה המייעצת, כאשר הדיון החוזר יוגבל לבקשה למתן תעודה בתחום השמיעה, וכי ככל שהעותר יניח את דעתו של המשיב באשר להתקיימות תנאי סעיף 58(ה) לחוק, לא תהיה מניעה לתת לו תעודה המוגבלת לתחום האמור. עוד הוסכם, כי העותר יגיש למשיב את כל המסמכים שיוכל להשיג בדבר ההשכלה והניסיון אותם רכש בתחום האמור, והמשיב יבחן האם יש בהם כדי ללמד על השכלה מתאימה של העותר בנושאי הליבה של תחום השמיעה. הובהר, כי החלטת המשיב בשאלת ההשכלה תכלול התייחסות לתוכן הנושאים שלמד העותר ואשר לגביהם המציא מסמכים, מבלי לגרוע משיקול הדעת של המשיב לבחון עניינים נוספים הקשורים בהשכלת העותר.

5. עניינו של העותר הוחזר לדיון בפני הוועדה המייעצת לפי סעיף 18 לחוק, ולאחר דיון בה, שב המשיב ודחה את הבקשה, בהחלטה מיום 20.9.2010. העותר פנה בשנית לבית המשפט (עת"מ 28661-11-10). במסגרת העתירה, הגיש המשיב הודעה ולפיה "לאחר בחינה מעמיקה של מכלול החומר הרלוונטי לעניין, לרבות המסמכים הרבים שצורפו לעתירה דנן, עלה החשש ... לפיו בעת שניתנה ההחלטה נשוא עתירה זו, ככל הנראה לא הובאו בפני המשיב 2, כמו גם בפני הוועדה המייעצת, כל המסמכים שהמציא העותר כנספחים לבקשתו, וזאת מפאת שגגה". משכך, הוחלט להביא את עניינו של העותר לבחינה מחודשת של המשיב, לאחר שייוועץ בוועדה המייעצת. המשיב אף הודיע כי יאפשר לעותר להתייצב בפני הוועדה ולטעון בפניה, ולצרף לקראת הדיון מסמכים נוספים שלא הומצאו על ידו למשיבים עד כה. בעקבות הודעת המשיב, הורה בית המשפט (כב' השופט מ' סובל) על מחיקת העתירה, תוך חיוב המשיב בהוצאות. עוד יש לומר, כי כעולה מפרוטוקול הדיון באותה עתירה, התחייב המשיב כי יקבל החלטה עד 30 יום לפני מועד הבחינה המיוחדת (30.5.11), הנדרשת על פי הוראת סעיף 58(ה) הנ"ל, כמתחייב על פי התקנות. אלא שהמשיב לא עמד בלוח זמנים זה, וההחלטה השלישית במספר, שגם בה נדחתה הבקשה, ניתנה רק 20 יום לפני מועד הבחינה.

כך הגענו עד הלום.

6. בהחלטה מיום 9.5.11 (נספח 1 לעתירה), קובע המשיב כי אין לעותר השכלה מתאימה של קלינאי תקשורת (אודיולוג), שכן "מתוך עשרות העמודים שהוצגו בפנינו, מספר הקורסים הרלוונטיים שנלמדו הוא מצומצם ביותר וגם קורסים אלו, כאמור, נלמדו 'פה ושם' במשך השנים, ולא כשיטת לימוד מובנית. לא ניתן להכיר בידע זה כהשכלה מתאימה של קלינאי תקשורת בתחום (תחום אודיולוגיה)". קודם לפסקה זו, מפרט המשיב את עמדתו, לפיה "לימודים של מקצוע רפואי, גם אם אין הם נלמדים ברמה אקדמית, עליהם להתקיים במסגרת מתאימה שמטרתה להקנות השכלה והכשרה מתאימים לעיסוק באותו מקצוע. מסגרת מתאימה תקיים תנאים פיסיים נאותים, מעבדות, אמצעי עזר מתאימים, תוכנית לימודים מובנית העשויה מקשה אחת והיא בעלת סדר הגיוני כך שבתחילה נלמדים לימודי בסיס ולאחר מכן נושאים נוספים, נדבך על נדבך. במסגרת המתאימה גם סגל הוראה הולם, בעל רקע וניסיון המתאים להנחלת ידע מקצועי כנדרש ומעקב אחר הישגי התלמיד בכל שלב, לרבות באמצעות עבודות ומבחנים". המשיב ממשיך וקובע כי לא ניתן לרכוש השכלה במקצוע רפואי באמצעות קורסים שאין קשר ביניהם, כאלה הנפרשים על פני עשרות שנים, שמטרתם אינה הקניית המקצוע אלא הכשרה ביחס למכשור מסוים, והניתנים על ידי מדריכים שהשכלתם והכשרתם היא בהקשר ספציפי זה. כך גם לא ניתן לרכוש השכלה על ידי השתתפות בכנסים שונים, "וודאי שלא ניתן לרכוש השכלה מתאימה במקצוע רפואי כשוליה".

בסיפא של החלטתו מציין המשיב את התרשמותו מן העותר כ"אדם בעל יוזמה, כישורים ויכולת לפתור בעיות מורכבות הקשורות להתאמה טכנית של מכשירי שמיעה למטופלים". בנוסף מבהיר הוא, כי "נכון לרגע זה לא קיימת רשימת פעולות ייחודיות בחוק, אך סביר מאוד להניח כי גם בעתיד, עיסוק טכני הנוגע למכשירי שמיעה לא יוגדר כפעולה ייחודית לקלינאי תקשורת, קל וחומר כאשר מדובר בפיתוח מכשירי שמיעה, שיווקם ומתן הרצאות בתחום זה". עם זאת, סייג המשיב את דבריו באומרו כי אין הוא יכול להתחייב מראש לגבי תוכנה של התוספת השנייה, בטרם נחקקה.

7. אלא שהעותר אינו מסתפק בהבהרה לפיה אין קיימת עתה רשימת פעולות ייחודיות בחוק, וכי סביר להניח כי גם בעתיד עיסוק טכני בתחום מכשירי השמיעה לא יוגדר כפעולה ייחודית. הקושי עליו הוא מצביע בעתירתו כפול: ראשית, מאז נחקק החוק, גורמים שונים, כקופות החולים, דורשים כבר עתה תעודת קלינאי תקשורת כתנאי להעסקת אדם בתחום בו מתמחה העותר. דרישה זו מעוגנת אף בטיוטת נוהל פנימי שגיבש משרד הבריאות. שנית, תחום עיסוקו של העותר אינו מצומצם ל"עיסוק טכני", והוא מתמחה במתן ייעוץ בכל הנוגע להתאמת מכשירי שמיעה למטופל הספציפי. העותר, שאינו עוסק בבדיקות שמיעה, היה מוכן להסתפק בהבהרה לפיה עיסוקיו השונים בתחום השמיעה אינם מחייבים תעודה של קלינאי תקשורת, אולם הבהרה כזו אין המשיב מוכן ליתן בידו, מחשש שמא בעתיד, לכשתותקן התוספת השנייה, יהיו חלק מן העיסוקים הללו טעונים תעודה.

8. בטיעוניו עמד ב"כ העותר על כך שכל זמן שהתוספת השנייה לא נחקקה, אין החוק מגדיר מהו התחום של קלינאי תקשורת, ולפיכך, תיאורטית, יכול העותר לבצע היום גם בדיקות שמיעה, שכן אין בחוק דבר האוסר עליו לעשות כן. העותר עוסק בממשק שבין המכשיר לבין המטופל, ולא רק במכשיר עצמו, בעוד שהמשיב מבקש לצמצם את תחום עיסוקו לטיפול הטכני במכשירים. ה"מלחמה", אם כן, הינה על הותרתה על כנה של זכותו לעסוק בממשק האמור, עיסוק בו התמחה ובו הוא עוסק במשך כל חייו המקצועיים.

לטענת ב"כ העותר, לב המחלוקת בינו לבין המשיב הוא בהבנת התיבה "השכלה מתאימה, ידע וניסיון במקצוע הבריאות". השכלה, לדבריו, אינה חייבת להיות השכלה סדורה ומאורגנת, כפי שהנחה עצמו המשיב, כעולה מהחלטתו. ב"כ העותר סבור, כי השכלה וניסיון - שניהם מרכיבי הידע, שכן הידע נרכש הן באמצעות השכלה והן בדרך של ניסיון. לפיכך, שניים אלה הם בבחינת כלים שלובים: ככל שמרכיב הניסיון בולט יותר, כך תמעט כמות הדרישה להשכלה פורמאלית. לטעמו, כישלונה של הוועדה המייעצת מתבטא בכך שניסיונו של העותר לא נבחן על ידה כראוי, לא ניתן לו משקל הולם, ולא נערך האיזון המתחייב בין ניסיונו הרב של העותר בתחום עיסוקו, לבין מידת ההשכלה הפורמאלית שרכש במרוצת השנים. בנוסף טען, כי הוועדה מעולם לא הנחתה את העותר באשר לטיב דרישותיה ממנו, ופעלה שלא על יסוד קריטריונים ברורים.

9. ב"כ המשיבים טוען, לעומת זאת, כי ההשכלה, הידע והניסיון הנדרשים בהוראת המעבר האמורה הינם בבחינת שלוש קטגוריות נפרדות, וכי אין כל עיגון לשוני לטענה כי האחת עשויה לייתר את חברתה, או להביאה לידי דרישת מינימום. בנוסף טען, כי גם פרשנות תכליתית של החוק מחייבת מסקנה זו, שהרי תכלית החוק היא להגן על שלום הציבור. מכאן, כפי שהחוק דורש מקלינאי תקשורת,המתחיל את דרכו המקצועית היום, להיות בעל השכלה אקדמית בתחום של הפרעות בתקשורת, כך יש לפרש גם את הוראת המעבר, ככזו הדורשת השכלה מתאימה באותו תחום, גם אם לא ברמה האקדמית. המשיבים דרשו מן העותר להצביע על מסגרת לימודית כלשהי, שבה למד את נושאי הליבה המכשירים אותו לעסוק בתחום הנדון, ובמשימה זו לא עמד. בכל הנוגע לטיוטת ההנחיות הפנימיות של משרד הבריאות, המורה לגורמים הרלוונטיים לדרוש תעודת קלינאי תקשורת במכרזים שעניינם תחום עיסוקו של העותר, טענת ב"כ המשיבים הייתה כי אין המדובר בהוראה מחייבת אלא בטיוטה, וכי ככל שעורכי מכרזים דורשים כתנאי למכרז תעודה של קלינאי תקשורת, על אף שטרם נחקקו ההוראות בדבר ייחוד המקצוע, הרי שעל העותר לבוא בטענות אליהם. אודה על האמת, כי טענה אחרונה זו הייתה מוקשית בעיני, בשים לב לכך שעמדתו של משרד הבריאות, כעולה מטיוטת ההנחיה שגיבש, כי יש לדרוש תעודה של קלינאי תקשורת במכרזים האמורים. לא למותר להוסיף, כי בהתאם לסעיף 7 לחוק, מוסמך שר הבריאות לקבוע איסור העסקה של מי שאינו בעל תעודה במקצוע בריאות.

עד כאן תמצית טיעוני הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ