אפרתי נ' דלויה מרכז הבניה בע"מ

פסק דין

1.התובע הגיש תביעה כנגד הנתבעת לתשלום גמול בגין עבודה בשעות נוספות, בונוסים וכן פיצויי עבור הפסדים בשל אי הפרשה מלאה עבור רכיב אובדן כושר עבודה.

2.התובע יליד 1971 עבד אצל הנתבעת החל מ-6/07 ועד 6/10.

3.הנתבעת הינה חברה העוסקת בביצוע עבודות בנייה, שירותי ייזום בענף הבנייה ומפעילה חנות למוצרי בניה בבאר שבע.

4.התובע עבד אצל הנתבעת בתקופת העבודה הראשונה בין 4.3.07 ועד 5/08 בפרויקט בנייה בחברת אינטל בקריית גת, שם היה אחראי על העובדים.

5.בתקופת העבודה השנייה, החל מ-6/08 ועד ל-6/10 התובע עבד בחנות של הנתבעת בבאר שבע. תחילה התובע עבד כמוכר ואחר כך כמנהל החנות. במסגרת עבודתו של התובע באינטל וכמוכר בחנות שכרו היה שעתי. כאשר הפך להיות מנהל שכרו הועלה והפך להיות גלובאלי.

6.החל מ-10/07 ערכה הנתבעת עבור התובע פוליסת ביטוח מנהלים בחברת "הראל" בה הפרישה לו 10% לתגמולים ו-2.44% לאובדן כושר עבודה. ההפרשות לאובדן כושר עבודה היה לפי שכר של 6,400 ש"ח.

7.ב-6/10 הפסיק התובע את עבודתו מחמת אירוע לבבי קשה שעבר וכתוצאה ממנו איבד את כושרו לעבודה. כאשר פנה לחברת הביטוח הסתבר כי הגמלה שיקבל תחושב לפי שכר של 6,400 ש"ח ולא לפי שכרו האחרון שעמד על 8,500 ש"ח. בשל כך הגמלה שהתובע מקבל היום מחברת הביטוח נמוכה בכ 1,500 ש"ח ממה שיכול היה לקבל לו שכרו המלא היה מבוטח.

8.נדון כעת בתביעות השונות של התובע ובמסגרתן נביא טענות הצדדים כאשר ראש לתביעות הוא הפיצוי עבור ההפרשות בחסר לביטוח נכות.

פיצוי בגין חוסר בתגמולי ביטוח

9.עיקרה של התביעה בראש זה, הוא פיצוי עבור חוסר בתגמולי ביטוח שבעטיו התובע מקבל כיום גמלה מופחתת בשל היותו באי כושר עבודה. חוסר זה נובע מכך, לפי טענת התובע, בשל הפרשות שנעשו על ידי הנתבעת שלא ביחס לשכרו המלא. בתמצית טוענת הנתבעת מנגד כי הסכימה שלא מתוך שהייתה חובה עליה לעשות כן, לבטח את התובע, בפוליסה של אובדן כושר עבודה בשיעור של 2.44% משכר של 6,400 ₪ ללא קשר לעלייה שהייתה בשכרו.

10.ראשית, על מנת להכריע בעניין זה, עלינו לבדוק אם היה מקור מכוחו הייתה הנתבעת חייבת לבטח את התובע בביטוח אובדן כושר עובדה או שמא עשתה זאת וולנטרית.

מקור זה הינו ההסכם הקיבוצי הכללי בענף הבניין ועבודות ציבוריות. הסכם זה נחתם לראשונה ב-1968 (מס 1255) והוא תוקן ב-2004 (מס' 7003) ולאחרונה ב-2010. הצדדים מסכימים כי ההסכם הקיבוצי בענף הבניין חל על הנתבעת. בזמן הרלבנטי לתביעה זו, בשנים 2007 ואילך, חל ההסכם משנת 2004 לפיו על מעסיק בענף הבניין להפריש לקרן נכות מקצועית בשיעור 1.3%.

11.במקרה שלפנינו עצם חלותו של ההסכם הקיבוצי בענף הבניין על הנתבעת, הינו רק צעד ראשון בדרך להכרעה. בצעד השני עלינו לבדוק האם התובע הוא עובד שחל עליו ההסכם הקיבוצי בענף הבניין.

התובע טוען כי בתקופת העבודה באינטל, ניהל צוות עובדים שעסקו בעבודות גבס וציפוי אפוקסי החל מ-3/07 עד 6/08 (סעיף 18 לסיכומי התובע). בהסכם משנת 2004 לא קיימת הגדרה על מי חל ההסכם, והוא מפנה להסכם מ-1968. בהסכם מ-1968 מופיע בסעיף 1 העוסק בהגדרות, כי ההסכם יחול על קבלן – שהגדרתו היא מי שמבצע עבודה בענף הבנייה ועבודות ציבוריות והעובדים שהם מנהלי העבודה והעובדים. מתוכן ההסכם ונספחיו המפרטים את סוגי העובדים ברור כי מדובר בעובדים שהם פועלי בניין ומנהלי עבודה.

12.התובע לא הוכיח לנו כי יש לו תעודה של מנהל עבודה, ולא הראה גם כי עסק בעבודת כפיים. יחד עם זאת, אנו מוכנים להניח כי בתקופה הראשונה בה עבד באינטל באתר בנייה, היה עובד שההסכם הקיבוצי בענף הבנייה חל עליו. יודגש כי ההפרשות בתקופה זו נעשו כנדרש מאחר ושכרו של התובע היה בסביבות 6,400 ש"ח. החל מ-6/08 התובע עבר לעבוד בחנות של הנתבעת בבאר שבע כמוכר. החל מ-1/09 שכרו של התובע עלה לכ-10,000 ש"ח בשל תפקידו כמנהל החנות.

13.כאשר בוחנים את ההסכם הקיבוצי מ-1968 כמו גם מ-2010, אין חולק כי מלשונו הברורה ומתכליתו אין הוא חל על עובדי מנהלה, פקידים, מוכרים, שאינם עובדים באתרי בנייה. כלומר החל מ-6/08 התובע לכאורה לא היה זכאי עוד להטבות מכוח ההסכם הקיבוצי בענף הבניין בשל עבודתו בחנות שלימים הפך להיות מנהלה.

14.עם זאת, אנו סבורים כי ההטבות שהתובע קיבל מתוקף חלות ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה, בתקופת עבודתו הראשונה, הפכו להיות חלק מההסכם העבודה האישי שלו והן אינן נגרעות ולא ניתנות לויתור (ראו סעיף 20 לחוק הסכמים קיבוציים תשי"ז 1957). המשמעות המעשית של כך, היא כי התובע זכאי להמשיך וליהנות מהפרשה לקרן נכות מקצועית ביחס לשכר שהיה מבוטח עת עבד בבניין. תוצאה זו הינה צודקת ועדיפה מפני הפסקת הביטוח עקב אי חלות ההסכם, או הגדלת ההפרשות בשל הגדלת השכר למרות אי חלות ההסכם. מסקנה זו עולה גם בקנה אחת עם תכלית ההסכם הקיבוצי שבאה לקבוע את זכויות העובדים בענף הבנייה העוסקים בבנייה ולא בעבודות שאינן שייכות לתחום הליבה כמו, מכירה, ניהול, הנהלת חשבונות ועוד.

מאחר ואין חולק כי הנתבעת המשיכה והפרישה גם בתקופת עבודתו של התובע בחנות לפי שכר של 6,400 ש"ח, הרי שעל פי התוצאה אליה הגענו, הנתבעת פעלה כנדרש ולא החסירה דבר מהתובע.

מכאן כי התביעה לפיצוי בשל חוסר ההפרשות לגמולי ביטוח – נדחית.