פסק דין
התובע, יליד 1956, הגיש תביעה בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים") כנגד הנתבעת, מבטחת הרכב, וביקש לפצותו בגין תאונת דרכים שארעה ביום 19.6.2007.
חבותה של הנתבעת לפצות את התובע
בתצהירו טען התובע כי ביום 19.6.2007 היה מעורב בתאונת דרכים עת רכב צד ג' פגע במונית בה נהג. התובע טען כי נפגע בכל חלקי גופו ובפרט בגב, בצוואר, בראש ובכתף.
הנתבעת טענה בסיכומיה כי התובע כלל לא הוכיח שארעה לו תאונת דרכים ולא הציג בדל ראיה להתרחשותה. לטענת הנתבעת, התובע לא מסר את פרטי הנהגת הפוגעת ואין צילומים של הרכבים לאחר התאונה, אף שהיה בידו להציג ראיות שכאלה, ולפיכך לא הוכחה תביעתו.
בעקבות טענה זו של הנתבעת הגיש התובע סיכומי תשובה, בגדרם נטען כי מדובר בשינוי חזית ואין להתיר למבטחת להעלות טענה חדשה ומפתיעה בשלב הסיכומים. לגופו של עניין נטען כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את קרות התאונה.
הכחשת הנתבעת את עצם התרחשות התאונה ונסיבותיה הועלתה כבר בכתב ההגנה, ולפיכך אין לומר כי מדובר בשינוי חזית. יחד עם זאת, לאורך ההליך כולו לא הועלתה מפורשות טענה בעניין, והנתבעת, שנדרשה להודיע האם יש טענה לעניין החבות (ר' החלטה מיום 27.2.13), הודיעה כי היא מודה בכיסוי הביטוחי ובתוקף רישיון הנהיגה בגין התאונה נושא כתב התביעה ולא הוסיפה דבר. לו היה בפי הנתבעת טענה לעניין עצם התרחשות התאונה היה עליה להעלותה באותה עת ולא להמתין עד לשלב הסיכומים, בפרט כאשר נדרשה התייחסותה המוקדמת לעניין. משלא נטען דבר בעניין בהודעה שהגישה הנתבעת, ניתן היה להניח שאין בפי הנתבעת טענה לעניין החבות ובהתאם לא ניתן דגש לנושא זה בחקירתו של התובע.
לגופו של עניין, מצאתי כי הוכח במידה הנדרשת שהתובע נפגע בתאונת דרכים. בחקירתו נשאל התובע בנוגע לנסיבות התאונה והשיב כי בעת שעמד בצומת רכב צד ג' מסוג פורד, נהוג בידי אישה, פגע בו מאחור. התובע טען כי החליף פרטים עם הנהגת ולא ידע לומר מדוע מספר הרכב ושם הנהגת לא נרשם באישור המשטרה. עדותו של התובע בנקודה זו היתה מהימנה עלי והיא נתמכת בממצאים הגופניים מאותו יום. כפי שעולה מהתיעוד הרפואי, התובע פנה עוד באותו יום לרופא אורטופד בקופת החולים, אשר מצא בבדיקתו "רגישות וכאבים שריריים על צוואר + טרפיזיוס מימין + שרירי גב מימין. רגישות בלחץ קל על השרירים...". בנסיבות אלה, ומאחר ואין מחלוקת באשר לקיומו של כיסוי ביטוחי ורישיון בתוקף, המסקנה היא שהנתבעת חבה בפיצוי התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו עקב התאונה.
הנכות הרפואית
מטעם בית המשפט מונה מומחה רפואי בתחום האורטופדיה, ד"ר שי קאופמן. המומחה בדק את התובע ובבדיקתו מצא "מגבלה מזערית בטווחי התנועה של עמו"ש צווארי..." כן נמצאה "מגבלה קלה מאד בטווחי התנועה של עמו"ש מתני... התארכות לפי שובר 4 ס"מ. מגבלה מזערית סימטרית בהטיות ובהפניות". המומחה הפנה את התובע לביצוע בדיקות CT עמו"ש צווארי ומתני ולאחריהן סיכם כך את מסקנותיו:
"התובע נפגע בת"ד בתאריך 19.6.2007. הוא מלין על כאב צוואר וגב תחתון. בבדיקתו מגבלה קלה מאד בטווחי התנועה של עמו"ש צווארי ומתני. יש לציין כי מגבלה כזו תואמת את קבוצת הגיל של התובע ועשויה להימצא גם בנבדקים אסימפטומטיים.
גם בדיקות CT שבוצעו, לבקשתי, על מנת לשלול לחלוטין בעיה משמעותית בעמו"ש צווארי ומתני, הדגימו שינויים ניוונים קלים ובלטי דיסק, אשר עשויים, אף הם, להימצא בנבדקים אסימפטומטיים בקבוצת גילו של התובע.
יש לציין כי התיעוד המפורש על כאב גב תחתון, מופיע רק בסיכום ביקור מתאריך 27.12.2009, היינו יותר משנתיים לאחר התאונה הנדונה. עם זאת, לאחר התאונה השנייה בתאריך 21.2.2010 ישנו תיעוד על כאב גב תחתון כבר בביקור בטרמ.
ידוע כי ארוע טראומטי עלול להאיץ או להחמיר ביטוי קליני של שינויים ניוונים בגב, ובמקרה שלפנינו התובע היה מעורב בשתי ת"ד. לכן אני מציע לייחס בכ"ז לתאונות נכות של 3% אשר משקפת את מכלול הנתונים הקליניים וההדמייתיים. יש לחלק את הנכות הזו בין התאונות".
המומחה מצא, אם כן, כי מצבו של התובע מתאים לנכות בשיעור 3% (בהתאם לסעיף 1.35.ב לתקנות המל"ל, בחלקו), ממנה יש לייחס רק מחצית לתאונה שבנדון, קרי 1.5%, כאשר המחצית האחרת מיוחסת לתאונת דרכים נוספת שארעה לטענת התובע ביום 21.2.2010 ואיננה נדונה בתביעה זו. המומחה קבע תקופת אי כושר מלא למשך כחודש ימים, מיום התאונה ועד ליום 15.7.2007.
התובע טען בסיכומיו כי המומחה קיפח אותו וכי בנסיבות העניין נכותו גבוהה מזו שנקבעה בחוות הדעת ויש להעמידה על 20% (10% בגין עמו"ש מתני ו-10% בגין עמו"ש צווארי) ולחלופין על 12% (5% בגין עמו"ש מתני ו-7% בגין עמו"ש צווארי), כאשר מחצית ממנה (קרי, 10% ולחלופין 6%) יש לייחס לתאונה שבנדון. לטענת התובע, המומחה בקביעתו הביא בחשבון את השינויים הניווניים והפחית מהנכות בשל מצב קודם אף שאין ראיות המוכיחות כי התובע סבל ממגבלת תנועה בעברו.
המומחה הסביר בחקירתו כי לא קיזז מהנכות בשל מצב קודם אלא העריך את נכותו של התובע תוך התייחסות למכלול מצבו, הכולל שינויים ניוונים והגבלה קלה מאוד בתנועות. המומחה ציין כי למרות הממצאים הדלים בבדיקה הקלינית של התובע, שלח אותו לבדיקות סי.טי. על מנת לשלול בעיה משמעותית בצוואר או בגב. משהבדיקות הצביעו על שינויים ניווניים ובלטי דיסק בלבד, המתאימים ככלל לאנשים בקבוצת הגיל של התובע, סבר המומחה לנכון להעריך את נכותו של התובע בשיעור 3%, תוך התייחסות לסעיף כללי בתקנות המל"ל ולא לסעיף ספציפי המתייחס לחישובי זוויות (עמ' 13 לפרוטוקול, שו' 12-8).
בחקירתו אישר המומחה כי בבדיקתו הקלינית של התובע נמצאה מגבלת תנועות בצוואר היכולה להתאים לנכות בשיעור שבין 5% ל-7%, ולדבריו, אם היה קובע נכות תוך התייחסות לטווחי התנועה היה קובע 0% בגין הגב ובין 5% ל-7% בגין הצוואר (עמ' 12, שו' 28; עמ' 14, שו' 24-22)). אלא שהמומחה שב ואמר כי לא קבע את נכותו של התובע על בסיס חישובי זוויות של טווחי התנועה, אלא מצא לנכון לקבוע נכות כמכלול, בהתאם לשיקול דעתו ובהתחשב בכך שלא נמצאו ממצאים משמעותיים בבדיקות הדימות ותוך שנתן את הדעת לגילו של התובע ולשינויים הניווניים המפושטים שמצא (עמ' 14 לפרוטוקול, שו' 24-8). במהלך חקירתו שינה המומחה במעט מקביעתו וסבר כי במתחם שיקול הדעת היה סביר גם לקבוע נכות בשיעור 5% עקב שתי תאונות הדרכים בגין הפגיעה בצוואר ובגב (עמ' 13, שו' 21-20; עמ' 17, שו' 18), כלומר 2.5% בגין התאונה שבנדון. במענה לשאלות שנשאל הביע המומחה דעתו כי מצבו של התובע אינו תואם נכות בשיעור גבוה יותר וחזר וציין כי התובע הציג ממצאים גבוליים בבדיקתו ומגבלות קטנות מאוד (עמ' 11, שו' 25-24; עמ' 18, שו' 5-4).
כידוע, בית המשפט הוא הפוסק האחרון בשאלות רפואיות שנמסרו לחוות דעתו של מומחה רפואי והוא רשאי שלא לקבל את עמדת המומחה. אמנם, על דרך השגרה לא יטה בית המשפט להתערב בקביעות שבחוות הדעת הרפואית של מומחה שמינה, המתבססות על הידע והמומחיות של איש המקצוע. עם זאת, בהיותו הפוסק האחרון, רשאי בית המשפט וגם מחוייב להעביר תחת שבט ביקורתו את חוות דעתו של המומחה הרפואי. עדותו של המומחה הרפואי אינה אלא ראיה מתוך מכלול הראיות ובית המשפט רשאי, על פי שיקול דעתו, לסטות במקרים מסויימים באופן חלקי או מלא ממסקנות המומחה הרפואי (ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים); ע"א 1156/92 סגל נ' סגל (פורסם במאגרים)).
בנסיבות העניין שלפנינו, כאשר המומחה עצמו אישר כי נהג בשיטת "בית שמאי" עת קבע את הנכות ולאחר שבחנתי את הממצאים בבדיקות התובע ואת תשובות המומחה בחקירתו, אני סבורה שיש להעמיד את נכותו הרפואית של התובע על 7% (5% בגין עמו"ש צווארי וכ-2% בגין עמוד שדרה מתני), כאשר מחצית מכך יש לייחס לתאונה שבנדון. קביעה זו לוקחת בחשבון את הממצאים בבדיקתו הקלינית של התובע שהראו מגבלות מזעריות עד קלות מאוד בתנועות עמו"ש צווארי ומתני, כמו גם את תוצאות בדיקות הדימות שאין לראות בהם ממצאים משמעותיים הקשורים לתאונה. בקביעה זו ניתן משקל גם להערכתו של המומחה בדבר מצבו הכללי של התובע, הערכה הנסמכת על מומחיותו וניסיונו הרב.