החלטה
1. בפני תובענה, אשר הוגשה בעילה של הולדתם בעוולה של שלושת ילדי התובעים, שהינם בני דודים מדרגה ראשונה.
התובעים טוענים, כי ילדיהם נולדו עם מומים קשים, ובואם לעולם התאפשר בגין רשלנות הנתבעים.
2. התובענה הוגשה ללא חוות דעת רפואיות לאימות הטענות שהועלו כנגד הנתבעים במישור הרפואי, ובמסגרת כתב התביעה עתרו התובעים למינוי מומחים מטעם בית המשפט, הן בשל חסרון כיס והן בשל הימנעות הנתבעים מהמצאת התיעוד הרלבנטי הנדרש לצורך הגשת חוות דעת רפואיות, ובהחלטתי מתאריך 21/7/13 הוריתי לנתבעים להגיב לבקשה למינוי מומחים מטעם בית המשפט, שהועלתה, כאמור, במסגרת כתב התביעה.
3. הנתבעים מתנגדים מכל וכל למינוי מומחים רפואיים מטעם בית המשפט, והם אף מתנגדים למתן אורכה להגשת חוות דעת רפואית מטעם התובעים, והכל כמפורט בתגובתם.
עוד טוענים הנתבעים, כי דינה של התובענה להידחות על הסף מחמת התיישנות, שכן ילדי התובעים נולדו בשנים 1991, 1993 ו-1995, וכן הם עותרים לסילוק תובענת ההורים על הסף בהתאם לפסק הדין בע"א 1326/07 ליאור המר ואח' נ' דר' עמי עמית [פורסם בנבו, 28/5/12] (להלן: "עניין המר"), אשר ביטלה את עילת יילודים – שלא תבעו בעניין אשר בפני – ונוכח התיישנות תביעת ההורים.
דחיית תביעת ההורים מחמת התיישנותה
4. במסגרת הלכת המר בוטלה עילת התביעה שנודעה כ"חיים בעוולה" ונותרה על כנה עילת התביעה שעניינה "הולדה בעוולה", כאשר הובהר, כי זכות התביעה נשללה מהקטין ונותרה בידי הוריו בלבד, כאמור, בעילה של "הולדה בעוולה".
5. בעניין המר התייחס בית המשפט, בסיפא לפסק הדין, לתביעות תלויות ועומדות, שהוגשו על ידי קטינים בלבד, וקבע, כי תוצאת פסק הדין לא תחול עליהן, אולם לא נקבע מה יהיה גורל התביעות העתידיות שתוגשנה על ידי הורי הקטינים, בהסתמך על הלכת זייצוב (ע"א 518/82 זייצוב נ' כץ, פ"ד מ (2) 85), שהייתה ההלכה הנוהגת עד שינוייה באמצעות הלכת המר.
6. בתי המשפט המחוזיים ניסו לתת פתרונות לבעיות שנוצרו עם הגשת תביעות הורים, לכאורה לאחר תום תקופת ההתיישנות בת שבע השנים, שכן ברור היה, כפי שבית המשפט העליון הבהיר הבהר היטב בעניין המר, כי לא הייתה כל כוונה לשלול מהקטינים את הפיצוי לו הם זכאים, כאשר למעשה, הלכת המר אינה אלא שינוי הגדרת עילת התביעה והקנייתה להורים בלבד.
7. התובענה נשוא החלטה זו הוגשה על ידי הורי היילודים, כשנה לאחר מתן פסק הדין בעניין המר, ונשאלת השאלה מה גורלה, שכן מחד גיסא – בוטלה עילת התביעה של הקטין בגין "חיים בעוולה", ומאידך גיסא – עילת התביעה של ההורים התיישנה לכאורה, שכן הוגשה בחלוף שבע שנים מלידת הקטין.
8. אין ספק, כי המצב שנוצר עם מתן פסק דין המר יצר בעיה בהתייחס לתביעות ההורים, שלכאורה התיישנו, אולם הנני סבורה כי ניתן לפתור בעיה זאת על סמך הרציו של הלכת המר, אשר הדגיש, כי אין ולא הייתה כל כוונה לשלול מהקטינים את הפיצוי לו הם זכאים, ככל שתוכח תביעתם, כפי שאף עולה מדברי בית המשפט בעניין זאבי (רע"א 9444/12 דר' דן זאבי נ' פלוני, מתאריך 28/4/13, פורסם בנבו), שניתן לאחר פסק הדין בעניין המר.
9. אין עוררין, כי רצוי היה לפתור את בעיית ההתיישנות שעוררה הלכת המר בפסק הדין עצמו, או בחקיקה, וכל עוד הדברים אינם מוצאים את פתרונם במסגרת הפסיקה, או החקיקה, חובה על בית המשפט לשמור על זכויות התובעים בתביעות כגון דא.
10. באשר לתביעת ההורים – לכאורה תובענה זו התיישנה, אולם, כפי שהבהרתי, היות והלכת המר שינתה את ההלכה שנהגה עד מתן פסק הדין בעניין המר, והיות וההורים הסתמכו על הלכת זייצוב (ע"א 518/82 זייצוב נ' כץ, פ"ד מ (2) 85), שאיפשרה לקטינים להגיש את התובענה בגין "חיים בעוולה" עד הגיעם לגיל 25, אין מקום למחוק, או לדחות את תביעת ההורים, מה עוד שהם לא השתהו בהגשתה והיגישוה זמן סביר מאד לאחר מתן פסק הדין בעניין המר.
בעבר הבעתי את דעתי, כי נוכח שינוי ההלכה, יש לשקול את תחילת מניין תקופת ההתיישנות מתאריך 28/5/12 – הוא מועד מתן פסק הדין בעניין המר, ויתכן שיש לקבוע תקופת התיישנות בת שבע שנים ממועד זה, או כל תקופת התיישנות אחרת, על מנת לאפשר להורי הקטינים הניזוקים להתארגן להגשת התובענות.
בתי משפט שונים הציעו פתרונות שונים לבעיית מועד ההתיישנות, אולם הלכה אין, ואשר על כן הנני בדעה, כי נוכח שינוי ההלכה, ונוכח הגשת תביעת ההורים בתוך פרק זמן סביר לאחר שינוי ההלכה, אין לדחות, או למחוק את תביעתם בשל התיישנות, ויש לבררה.
סילוק התובענה על הסף מחמת אי צירוף חוות דעת רפואית
11. ב"כ התובעים הגיש יחד עם התביעה נשוא החלטה זו כ-50 תביעות, אשר במרביתן מופיע סעיף זהה, שענייננו טענה בדבר הסתרת תיעוד רפואי מהתובעים, וחסרון כיס.
טענה זו, בדרך בה הוגשה איננה יכולה לעמוד לתובעים, ואבאר.
12. תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות") קובעת את חובתו של תובע לצרף חוות דעת לכתב התביעה לצורך הוכחת עניין שברפואה, וכן נקבע, כי בית המשפט רשאי לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת רפואית "מטעמים מיוחדים שירשמו".