אסרף נ' סמוליאנסקי ואח'

פסק דין

מונחת לפניי תביעה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975, לפיצוי בגין נזקי גוף, שלטענת התובע נגרמו לו בתאונת דרכים מיום 1.11.05.

התובע, יליד 1955, נפגע תוך כדי חציית כביש במעבר חציה בב"ש, מרכב שחלף במקום ופגע בו ישירות בברך שמאל (להלן: "התאונה").

על פי כתב התביעה, ממקום התאונה הובהל התובע, באמצעות אמבולנס, לבית החולים "סורוקה" בב"ש, שם התלונן על כאבים והגבלה בתנועות הצוואר, הגב והגפיים. התובע שוחרר עם המלצות למנוחה, המשך אבחון ,מעקב וכן טיפול והשגחה אצל הרופא המטפל.

הנתבעת לא כפרה בנסיבות האירוע ובחבותה. על כן, פסק הדין יתמקד בשאלות הנכות התפקודית והנזק.

הוועדה לעררים של המוסד לביטוח לאומי, קבעה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 10%, בהתאם לסעיף 35(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1966 (להלן: "קביעת המל"ל"). עוד קבעה הוועדה, כי לא מצאה לנכון להפעיל תקנה 15.

תמצית טענות התובע לגבי נכותו התפקודית ובאשר למצבו לאחר התאונה:

בראשית סיכומיו ציין התובע, כי בשנת 1977 נפצע תוך כדי פעילות שוטפת בהיותו מאבטח, פגיעה מרכב משוריין של חברת "ברינקס". כתוצאה מכך נגרם לו ריסוק מלא של ברך ימין, כך שמאז הוא מתהלך עם תומך אורטופדי. לדבריו, טרם התאונה, תלותו ברגל שמאל היתה כמעט מוחלטת.

עוד טוען התובע, כי עובר לתאונה עבד כמתווך נדל"ן, עיסוק הדורש ממנו ניידות מרבית, לרבות עליה וירידה במדרגות, הליכה למרחקים, שעות עבודה מרובות ובלתי שגרתיות.

לדבריו, בעקבות התאונה, ובשים לב לנכות שקדמה לתאונה (בברך ימין), נותר מוגבל, ללא יכולת לנוע באופן חופשי, ללא יכולת לעלות ולרדת, לא לשאת משקל ולו הקל ביותר וללא יכולת להתכופף ו/או לעמוד על ברכיו.

לדידו של התובע, נכותו התפקודית עולה על נכותו הרפואית, כפי שנקבעה לו ע"י המל"ל, בשיעור ניכר, לנוכח העובדה כי קיימת היתה לו נכות בשיעור 20% בברך השניה (ימין), אשר הותירה אותו עם הגבלה ניכרת באותה הברך ותלות מוחלטת בברך שמאל, אשר נפגעה, כאמור, בתאונה נשוא התביעה דנן. לדבריו, עיסוקו כמתווך נדל"ן נפגע עד כדי כך שנאלץ להפסיק עבודתו כמתווך, היות ואין ביכולתו לתפקד באופן סביר כנדרש ממתווך דירות, לרבות הליכה ברגל, עליה וירידה במדרגות וכיו"ב.

לדבריו של התובע, מגבלתו השפיעה עליו גם במישור האישי, שעה שאחרי התאונה אינו מצליח לטפל במשק ביתו ונאלץ להסתייע בבני משפחתו, אפילו בפעילויות שגרתיות כגון לבוש, קניות, נקיון ועוד. התובע מוסיף ומציין, כי הוא הפך לאדם מתוח ועצבני, סובל מנדודי שינה, הנאלץ ליטול משככי כאבים חזקים, והפך לאדם מסוגר הזקוק לסיוע תמידי של הסובבים אותו.

עוד טוען התובע כי עובר לתאונה, הקים עבורו אחיו משרד תיווך, על מנת לסייע לו בנכויותיו, משרד בו המשיך לעבוד גם לאחר התאונה, עד אשר נסגר המשרד על ידי הבן של האח, אשר המשרד עבר לאחריותו, בשל היעדר רווחיות של המשרד. כתוצאה מכך, התובע פוטר מהעבודה.

כן נטען שהתובע גר עד התאונה עם אמו, אך מכייון שהיא מתגוררת בדירה בקומה שניה על עמודים, נאלץ התובע לשכור דירה בקומת הקרקע, לשלם עליה שכירות, דירה אשר בהמשך נרכשה על ידי בן אחיו שהמשיך להשכירה לתובע.

בנסיבות אלו, טוען התובע, כי יש להעריך את נכותו התפקודית בשיעור של 25% לפחות.

תמצית טענות הנתבעת לגבי נכותו התפקודית של התובע ובאשר למצבו לאחר התאונה:

בפתח סיכומיה טוענת הנתבעת כי דרישותיו הכספיות של התובע, בסיכומיו, בסכום כולל של 1,669,937 ₪ אינן קשורות למציאות וכי הן מנותקות מן המצב העובדתי ומאחוזי הנכות של התובע בעקבות התאונה – 10%. הנתבעת אינה חולקת על כך שיש לפצות התובע, אולם, לדידה, מדובר בפגיעה מזערית שנכותה מגיעה לכדי 10% נכות בלבד ולפיכך, הצגת התובע כחסר יכולת השתכרות ותלותי לחלוטין – אין בה ממש.

אומר כבר עתה כי יש דברים בגו ולמקרא סיכומיו של התובע ותביעתו הכספית שבמסגרתם, נראה כי לעיתים, אין גבול להפרזה ולהאדרת נזקים ולהיעדרו הכמעט מוחלט של הקשר ביניהם לבין המצב העובדתי, כפי שהוצג והוכח בפועל. אכן סובל התובע מנכויות שונות אשר מקשות עליו את התפקוד בחיי היומיום, אך רובם של אלה אינו קשור לתאונה. בעריכת חישוביו, מנסה התובע לקשור בין התאונה דנא לבין נזקים והוצאות אשר בהחלט יתכן ונגרמו לו, כגון הצורך לשכור דירה בקומת קרקע, ללא כל הוכחה כי קיים קשר כאמור. התוצאה היא, כאמור, דרישות כספיות בלתי מבוססות וחסרות הגיון ובסיס.

הנתבעת מוסיפה, כי מצבו הבריאותי והתפקודי וההשתכרותי של התובע לפני התאונה היה בכי רע, ודווקא אחריה החל התובע להשתקם והשביח הן את שכרו והן את תעסוקתו. הנתבעת מדגישה כי ללא קשר לתאונה, לתובע נכויות בשיעורים של 40% בשל מחלה לבבית, 20% בשל אסטמה ו-20% בשל הפגיעה בברך ימין בשנת 1977. נטען שהתובע עצמו מסר כי בשל מצבו הבריאותי והמשפחתי, הוא התקשה לפרנס את עצמו ונזקק לעזרת בני משפחה. לשם כך הקים עבורו אחיו את משרד התיווך, עוד לפני התאונה.

הנתבעת מוסיפה וטוענת כי לא הוכח שמשרד התיווך נסגר וכי בכל מקרה לא הוכח כי הוא היה בלתי רווחי.