החלטה
המשיב השכיר למבקש במשך מספר שנים חנות בעיר נתיבות אשר הינה בבעלותו. הצדדים חתמו על הסכמי שכירות מעת לעת, כאשר תקופות החוזים היו למשך שנה- מתחילת חודש ינואר ועד סוף דצמבר אותה שנה. בשנת 2012 לא נחתם בין הצדדים הסכם שכירות. לטענת המשיב, המבקש סירב לחתום על הסכם שכירות לשנה זו וחוזה השכירות המשיך להתקיים בדרך של התנהגות. אין חולק כי המבקש שילם דמי שכירות עד לחודש אפריל (כולל) ועזב את הנכס בתחילת מאי 2012.
המשיב תבע מן המבקש בבית משפט לתביעות קטנות, תשלום דמי שכירות בגין שישה חודשים וכן תשלום עבור שימוש בחשמל עליו לטענתו לא שילם המבקש. המבקש טען מנגד כי שילם דמי שכירות עבור החודשים בהם שהה במושכר, כאשר רק בדיון בבית המשפט קמא הוסיף המבקש וטען, כי עזב את החנות לאחר שהמשיב דרש ממנו לעזוב. באשר לתשלום עבור השימוש בחשמל טען המבקש כי חלק אחר של החנות היה מושכר לירקן, והמשיב לא התקין בחנות מונה אשר יאמוד את כמות צריכת החשמל, ולכן המבקש שילם לפי הערכתו סכומים עבור החשמל ישירות לאותו אדם.
בפסק דינו קבע בית המשפט קמא, כי התקיים בין הצדדים חוזה שכירות שתנאיו התקבלו בהתנהגות, כי המבקש עזב את הנכס באופן חד צדדי בתחילת מאי 2012, ועל כן הוא חייבו בתשלום דמי שכירות בגין 6 חודשי שכירות בסך כולל של 9,000 ₪. בית המשפט דחה את טענת המבקש, כי המשיב הוא שדרש ממנו לעזוב את החנות. באשר לתביעת המשיב כי המבקש ישא בתשלומי החשמל, דחה בית המשפט עילת תביעה זו, לאחר שהמשיב לא הוכיחה ומאחר ולא הותקן מונה למדידת צריכת החשמל.
כנגד פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני.
4.בבקשה טען המבקש כי לא פירט את מלוא טענותיו בכתב ההגנה, מתוך כוונה לפרטם במהלך הדיון ובהעדר ייעוץ משפטי ביחס לניסוח הטענות. כן טען, כי אין חולק שבין הצדדים המשיך להתקיים הסכם השכירות בדרך של התנהגות, אך לא באותה המתכונת ובאותם התנאים כפי שנהגו הצדדים בשנים קודמות. כך למשל שינה המשיב את אופן תשלום דמי השכירות ודרש מהמבקש לשלמם מראש. לטענת המבקש, הוא ביקש מהמשיב כי ייחתם הסכם שכירות חדש בהתאם לתנאים הקודמים ובכפוף לחיבור החנות לחשמל (לאחר שזה נותק) והתקנת מונה חשמל, אך הצדדים לא הגיעו להסכמה בעניין. עקב כך למעשה היה עליו לעזוב את המושכר, אך הוא בחר להמשיך ולהחזיק בנכס תוך ששילם את דמי השכירות בגין שהייתו. המשיב מצידו לא הביע כל התנגדות על הישארותו של המבקש בנכס בתנאים אלו ולא עשה כל מעשה ממנו ניתן ללמוד כי המבקש יושב בנכס שלא כדין. מכאן נטען, כי החלטת המבקש לעזוב את הנכס אינה בבחינת הפרת חוזה, אלא בגדר סיום תקופת ההתקשרות; כי המשיב הוא שביקש ממנו לעזוב את המושכר לשם פתיחת מסעדה, וכי המשיב מנע ממנו שימוש סביר במושכר לאחר שהחנות הייתה מנותקת מחשמל למשך 10 חודשים בשנת 2011.
דיון והכרעה:
5.לאחר ששקלתי את טענות המבקש ועיינתי בפסק דינו של בית המשפט קמא, מצאתי כי יש לדחות את הבקשה, כאשר לא סברתי כי יש לבקש את תגובת המשיב, זאת בהתאם לסמכותי לפי תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד –1984.
6.תכליתו של בית המשפט לתביעות קטנות היא למנוע מן האזרח הפשוט את הקשיים הכרוכים בהגשת תביעה במסלולים המקובלים, על ידי הליך מהיר ולא יקר, וזאת בעוד שהגשת תביעה במסלולים הרגילים לעיתים אינה כדאית בשל סכום התביעה הנמוך אל מול עלות ניהול ההליך. בתי המשפט לתביעות קטנות נועדו אף למנוע את הצפתם של בתי המשפט בתביעות בסכומים קטנים על ידי ניהול ההליך בצורה מהירה ויעילה [רע"א 292/93 סרבוז נ' אופק בע"מ, פ"ד מח(3) 177, עמ' 191 (1994) וראו גם רע"א 5711/08 רשל פרטוק נ' סול טורג'מן בע"מ (17.9.09); רע"א 7711/06 המכללה המשותפת בע"מ נ' שרית מנדל (18.1.07)].
7.מתכלית זו אף נובעת קביעתו של המחוקק כי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות יהיה ברשות (סעיף 64 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). מכאן, המשקל המשמעותי שיש ליתן להכרעת בית המשפט אשר בפניו נדון העניין. בשים לב לייחודו של ההליך כמתואר לעיל ואופן הדיון בבית המשפט לתביעות קטנות, נקבע כי בקשת רשות ערעור לא תתקבל כדבר שבשגרה, מאחר ויהיה בכך להביא להארכת ההתדיינות ולייקור ההליך, ובכך תסוכל מטרתו של בית המשפט לתביעות קטנות.
8.בחינת טענות המבקש ופסק דינו של בית המשפט קמא, אינה מגלה כל טעם המצדיק קבלת הבקשה. בית המשפט קמא שמע את הצדדים, בחן את המסמכים והעדויות אשר הובאו בפניו, ולאחר בחינת כל האמור והתרשמותי מן העדויות, קבע כי הצדדים המשיכו לקיים את ההסכם בהתנהגות וכי מאחר שהמבקש עזב את המושכר באופן חד צדדי, עליו לשאת בדמי השכירות. לא מצאתי כל עילה להתערבות בממצאיו ובמסקנתו של בית המשפט קמא, המבוססים כדבעי.
עוד יוער, המבקש אישר בבקשתו למתן רשות ערעור, כי הצדדים המשיכו בקיום הסכם השכירות בהתנהגות ומכאן צדק בית המשפט במסקנתו כי עזיבתו את הנכס הייתה באופן חד צדדי. באשר לטענתו כי הצדדים המשיכו לקיים את ההסכם, אך לא באותה מתכונת ובאותם התנאים, הרי טענה זו לא בוססה.
זאת ועוד, המבקש טוען בבקשה מחד כי הוא לא הפר את החוזה אלא עזב בסיום תקופת ההתקשרות (כאשר זו הייתה - על פי החוזים שהיו בעבר בסוף חודש דצמבר ולא בחודש מאי) היינו כי לשיטתו היתה לו זכות לעזוב אימתי שיחפוץ, ומאידך הוא טוען כי המשיב הוא שפנה אליו על מנת שיעזוב את המושכר וזו הסיבה שעזב את המושכר (טענה שלא הועלתה כלל בכתב ההגנה). נראה כי כל האמור בא כדי להצדיק את עזיבתו החד צדדית של המבקש את המושכר, כאשר חלק מן הטענות בעניין זה אף לא הועלו בפני הערכאה המבררת.
9.לאור כל המקובץ, לא מצאתי כל עילה המצדיקה התערבות בקביעות העובדתיות ובמסקנות המשפטיות אליהן הגיע בית המשפט קמא.
אשר על כן, דין הבקשה להידחות.
מאחר ולא התבקשה תגובת המשיב - אין צו להוצאות.
העירבון על פירותיו יוחזר למבקש.
ניתנה היום, כ"ד ניסן תשע"ג, 04 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.