אסלאן ואח' נ' אסלאן ואח'

החלטה

בקשה לביטול עיקול זמני שהוטל, על פי החלטה מיום 19.6.13, על כספי הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת"), המוחזקים בידי התובעת מס' 2 (להלן: "התובעת").

1. התובעים הגישו תביעה כספית בסך 179,200 ₪ נגד שלושת הנתבעים.

בכתב התביעה נטען, כי שלושת הנתבעים עבדו לאורך מספר שנים אצל התובעים, אשר מנהלים סופרמרקט בנהריה. במהלך הזמן נקלעו הנתבעים לקשיים כספיים ולפיגורים בתשלום המשכנתא על בית המגורים, והתובעים סייעו להם בהעמדת הלוואות על מנת למנוע פינויים מהבית, וזאת בסכום כולל של כמעט 80,000 ש"ח. עוד נטען, כי הנתבעים רכשו מוצרים מהסופרמרקט, בסכום שהצטבר לכ-60,000 ₪, וכי הנתבע מס' 1 נטל מהקופה סכום של כ-12,000 ₪, וסירב להחזירו.

2. בקשתם הראשונה של התובעים לעקל את כספי הנתבעת, המוחזקים בידי התובעת, עד לסכום של 40,000 ₪ - נדחתה בהחלטתי מיום 8.6.13, מן הטעם שלא הובאו ראיות מהימנות לכאורה באשר לעילת התביעה כלפי הנתבעת.

3. לבקשה החוזרת לעיקול הכספים צרפו התובעים תצהיריהן של שתי קופאיות, המצהירות כי הנתבעת נהגה לרכוש מוצרים מהסופרמרקט, על פי קוד שמספרו 108, השייך לשלושת הנתבעים. כן צרפו תצהיר נוסף של מנהל התובעת, המצהיר כי הנתבעת רכשה את המוצרים יחד עם אביה, וכן צורף "דו"ח עסקאות לקוחות", המתנהל על שם שלושת הנתבעים, ובו פירוט הקניות שנעשו לאורך זמן.

עוד נטען בבקשה, כי לנתבעים אין רכוש, הם אינם עובדים, והם מסובכים בחובות, כך שככל שתשלם התובעת את סכום פסק הדין שניתן נגדה בביה"ד לעבודה, לא תוכל לגבות את סכום פסק הדין שיינתן לזכותה בתיק זה.

על יסוד הבקשה החוזרת ניתן צו עיקול זמני כמבוקש.

4. במסגרת הבקשה לביטול צו העיקול הזמני טענה הנתבעת, כי התובעים נמנעו מלצרף לבקשתם את הסכם הפשרה שנערך בביה"ד לעבודה, ושעל פיו קמה חובת התשלום ביחס לסכום שעוקל. לטענת הנתבעת, במסגרת הסכם הפשרה, ויתרו הצדדים הדדית על כל תביעה בגין תקופת העבודה של הנתבעת אצל התובעת.

לטענת הנתבעת, התובעת התחייבה מפורשות לשלם לנתבעת את זכויותיה, תוך ויתור על כל טענה שעשויה לעמוד לה כלפי הנתבעת, ואילו הגשת התביעה כאן עומדת בניגוד להוראות ההסכם.

בנוסף טענה הנתבעת, כי הטענות בדבר הכבדה על ביצוע פסק הדין, ככל שיינתן, הועלו באופן כללי, ומבלי שהובא כל ביסוס לכך.

5. לאחר ששמעתי את חקירת המצהירים כולם, ושקלתי טענות הצדדים בבקשותיהם, אני רואה לנכון לבטל את צו העיקול הזמני.

הקושי העיקרי הניצב בפני התובעים כעת נובע מהדרישה הראשונה במתן סעדים זמניים - הדרישה הקבועה בתקנה 362(א), לכך שביהמ"ש ישתכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, בקיומה של עילת התובענה.

טענות התובעים, לפיהם הנתבעת עצמה התחייבה בתשלום החוב המצטבר עבור הקניות, בסך 60,000 ₪ לערך, מסתמכות על עדות מנהל התובעת והקופאיות, ועל "דוח עסקאות לקוחות", שהופק ממערכת ממוחשבת שמנהלת התובעת, ואשר בכותרתו מופיעים שמות שלושת הנתבעים.

אמנם, בשלב הדיון בעיקול הזמני, ניתן להסתפק בראיות מהימנות לכאורה, ואין צורך בהוכחה חד משמעית, אך ברור, כי מלכתחילה הראיות שהובאו הן ראיות חלשות יחסית, שכן לא הובא מסמך שנחתם על ידי הנתבעת עצמה, בקשה חתומה שלה לרכוש מוצרים בהקפה, או הסכמה חתומה אחרת מטעמה לחוב בחוב המצטבר בכרטיס.

הנתבעת, מצדה, מכחישה את הטענה כי היא חייבת בתשלום החוב המצטבר, ולשיטתה – גם אם ערכה לעתים קניות בעצמה, הרי שעשתה זאת למען אביה, לצרכי בית ההורים, ולא התחייבה בתשלום. לא מן הנמנע, כי לאחר שמיעת עדויות יחליט ביהמ"ש לחייב את הנתבעת בחוב הקניות, כולו או חלקו, אולם לצורך בחינה ראשונית של התביעה, ניתן לומר כי היא אינה נסמכת על ראיות "חזקות", דוגמת מסמכים עליהם חתומה הנתבעת, וכפות המאזניים, פחות או יותר, מעוינות.

אם ניתן היה לגרוס, כי די בעדויות שהובאו בתמיכה לבקשה למתן צו זמני כדי לספק תשתית ראייתית מהימנה לכאורה ומספיקה לצורך מתן סעד זמני, הרי שהסכם הפשרה, שהוצג לראשונה על ידי הנתבעת, פוגע פגיעה של ממש בכוחן ובמשקלן של הראיות שהובאו, ומשנה את המאזן בין הצדדים.

על פי הסכם הפשרה, הצדדים ויתרו הדדית על תביעות הנובעות מתקופת העבודה, ללא כל סייג. לכאורה, חל ויתור זה גם על התביעה דנן, וככל שתבקש התובעת לטעון אחרת, עליה הראיה. לא למותר לציין, כי טענות התובעת כלפי הנתבעת הועלו כבר בכתב ההגנה שהגישה התובעת בביה"ד לעבודה, והיו ידועות לצדדים, ואף על פי כן לא הוחרגו טענות אלו מהוויתור ההדדי על תביעות, כפי שנוסח בהסכם הפשרה. ייתכן, שלאחר שמיעת ראיות וטענות יחליט ביהמ"ש, כי הוויתור אינו חל על תביעה זו, אלא שלצורך השלב הראשוני, הלכאורי, בו אנו מצויים כעת, נראה כי יש בהסכם הפשרה כדי לפגוע ממשית בדרישה הראשונה למתן הסעד הזמני, קרי – בהבאת ראיות מהימנות לכאורה לעילת התובענה.

6. הגם שדי בכך שאחת הדרישות אינה מתקיימת על מנת שיבוטל הצו הזמני, אני רואה לנכון לציין, כי גם רכיב ההכבדה על ביצוע פסק הדין לא הוכח במידה מספקת.

התובעים הסתפקו בטענות כלליות, לפיהן אין לנתבעים כסף או רכוש, אך אין די בכך. הנתבעת נחקרה בפניי, ציינה כי כעת היא נשואה ובעלה עובד, היא עצמה בחופשת לידה ומתכוונת לעבוד במקצוע אותו למדה לאחר שתסתיים החופשה. לטענתה, אין לה חובות, ולא הובאה לעניין זה כל ראייה אחרת.