אסיה-חדרה-ישראל בע"מ נ' שטיוי

פסק דין

1.זוהי תביעה, בגדרה עותרת התובעת לפינוי הנתבע וסילוק ידו ממקרקעין, שלטענת התובעת מצויים בבעלותה.

טענות הצדדים:

2.לשם הגדרת המחלוקת בין הצדדים, ומאחר והצדדים חלוקים אף באשר לגדרי המחלוקת ביניהם, אביא בקצרה טענות הצדדים בכתבי הטענות שהגישו.

3.לטענת התובעת בכתב תביעתה, ביום 10.7.03 נכרת חוזה בינה לבין עיריית חדרה (להלן : "העירייה"), לפיו רכשה התובעת את המקרקעין הידועים כחלקה 482 בגוש 10570 (להלן: "המקרקעין" או "החלקה")). כמו-כן טעה התובעת כי הנתבע פלש למקרקעין, ובטרם רכישתם על ידי התובעת הקים עליהם מסעדת דגים והוא ממשיך לנהל את המסעדה על המקרקעין, ללא כל זכות בדין (סעיפים 3 ו- 4 לכתב התביעה).

4.התובעת צירפה לכתב תביעתה כתבי אישום ופסקי דין שניתנו בהליכים שהתנהלו כנגד הנתבע בבתי המשפט השונים בגין בנייה בלתי חוקית, ניהול עסק ללא רישיון והפרת צווים שיפוטיים, וזאת בתקופה שבין תחילת שנות התשעים ועד שנות האלפיים (ראו סעיפים 5-10 לכתב התביעה). לפיכך, כך לטענת התובעת, הנתבע הקים מבנה בלתי חוקי, אינו הורס אותו למרות צווי הריסה שניתנו על ידי בתי המשפט והוא ממשיך לנהל במקום עסק בלתי חוקי.

5.בבקשת רשות להגן שהגיש הנתבע, טען הוא מספר טענות:

א)בית המשפט נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה.

ב)התובעת לא הוכיחה את בעלותה או זכותה במקרקעין כהגדרתם בכתב התביעה, ולא צירפה כל מסמך המוכיח בעלותה במקרקעין, ולפיכך משלא צירפה התובעת תיעוד כלשהו המוכיח זכותה במקרקעין, עפ"י תקנה 75 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984, הרי יש לדחות תביעתה.

ג)באשר למסעדה, אליה התייחסה התובעת בכתב תביעתה, לטענת הנתבע הוקמה מסעדה זו לפני למעלה מעשרים שנים בידיעתה או באישורה או בהסכמתה של העירייה, והנתבע אף שילם לעירייה סכומי כסף בגין ארנונה החלה על המסעדה (סעיף 4 לבקשת הרשות להגן), ואף הונפק לו בעבר רישיון עסק (סעיף 6 לבקשת רשות להגן).

ד)העירייה לא נקטה כנגד הנתבע בהליכי פינוי או הריסה מאחר וידעה היטב כי יש לנתבע זכויות במקום, והיא אף הסכימה למצוא "מקום חלופי"- בו יוכל הנתבע לנהל מסעדה.

ה)העירייה הסכימה לפני למעלה משני עשורים לחזקתו של הנתבע בחלקה, והתובעת, הבאה בנעליה, מושתקות מלעתור לפינוי הנתבע או להריסת מסעדתו.

ו)יש להתנות את צו הפינוי והריסה בפיצוי כספי לנתבע בגין השקעותיו בנכס ואף בגין מציאת מקום חלופי.

ההחלטה בבקשת הרשות להגן:

6.הואיל והצדדים חלוקים אף לגבי "היקף" הרשות להגן שניתנה, אביא בקצרה את תוכן החלטת בית המשפט (כבוד הרשם ש. רומי), אשר דן בבקשת רשות להגן שהגיש הנתבע.

7.עפ"י החלטתו מיום 6.9.09 קבע כבוד הרשם כי "משנגלה לעיניו כי למבקשת אין זכות בעלות במקרקעין כנטען בסיכומיה גם - ברי יש ליתן רשות להגן למבקש".

8.התובעת טוענת כי זוהי הטענה היחידה בגינה ניתנה רשות להגן לנתבע, מאידך, טוען הנתבע בסיכומיו כי רשות להגן ניתנה לגבי כל טענותיו.

9.עיינתי בטענות הצדדים ובהחלטת כבוד הרשום, ובאתי למסקנה כי הדין עם הנתבע. כבוד הרשם לא דחה את טענות הנתבע האחרות ואף לא התייחס אליהן בהחלטתו, וכל אשר קבע הוא- שיש ליתן למבקש- הנתבע, רשות להגן, למצער בשל אי הוכחת טענתה של התובעת לבעלותה במקרקעין.

העדים והראיות:

10.מטעם התובעת הוגשו שני תצהירי עדות ראשית; הראשון מטעם מר אילון ברוך, המשמש כמנהל בתובעת, בגדרו הצהיר הוא כי זכויות התובעת בחלקה 523 בגוש 10570 עפ"י ההסכם בין התובעת לבין העירייה נרשמו בלשכת רישום המקרקעין על שם התובעת כחכירה ל- 999 שנים. לתצהיר צורף ההסכם בין התובעת לבין עיריית חדרה; נסח רישום המוכיח רישום זכויות התובעת בלשכת רישום המקרקעין וכן תנאי החכירה, לפיה חכרה התובעת את הזכויות בחלקה. כמו כן, הוגש מטעם התובעת תצהירו של מר אבישי קימלדורף – ממלא מקום מהנדס עיריית חדרה.