אסולין משה נ' רשות השידור

פסק דין

1.ראשיתן של תביעות אלה, קרוב ל-100 במספר, בשנת 1992, היינו לפני למעלה מ-21 שנה. מאז עברו התביעות גלגולים לא מעטים, החלטות וערעורים אין ספור. נעשו גם ניסיונות לסיים את ההליך בהבנה, והצדדים אף הופנו לגישור, אולם בלא הצלחה. עתה הגענו ל"ישורת האחרונה" – כימות זכויותיהם של התובעים בגין כל תקופת עבודתם ברשות השידור, ובכלל זה בתקופת ההעסקה באמצעות חברות עטק"ם למיניהן.

2.נפרט בקצרה את השתלשלות העניינים עד כה, כפי שנקבעה על ידי בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 300245/97 אסולין ואח' – רשות השידור, פד"ע לו 689 (להלן – אסולין בארצי) ובפסק הדין בע"ע (ארצי) 74/06 רשות השידור – אסולין ואח', ניתן ביום 20.9.2006, וכפי שהיא עולה מן המסמכים בתיק בית הדין ומחומר הראיות שהוצג לפנינו:

א.התובעים הינם צלמים, מקליטים, תאורנים ועורכי סרטים (אסולין בארצי בע' 710). התובעים עבדו ברשות השידור, שהינה רשות ממלכתית שהוקמה מכוח חוק רשות השידור, תשכ"ה – 1965, משנות ה-70.

ב.עד לשנת 1980 היו שלוש קבוצות עובדים שביצעו עבודות הפקה טכנית עבור רשות השידור: עובדי רשות השידור, ה"משתתפים החופשיים"/"סטרינגרים" ועובדי חברות הפקה. התובעים הועסקו כ"משתתפים חופשיים", וקיבלו את שכרם על-פי תעריפים קבלניים שנקבעו על-ידי הרשות מעת לעת. אלו שהועסקו דרך תאגידים ושותפויות קיבלו את שכרם באמצעות אותן החברות.

בשנת 1980, בעקבות דרישת התובעים להעלאת התעריפים שנקבעו ולקבלת הטבות סוציאליות שונות ולאחר שנקטו בצעדים ארגוניים, קבעה רשות השידור כי השירותים הנדרשים יירכשו מחברות הפקה בלבד.

חלק מהמשיבים הקימו חברות ושותפויות שסיפקו שירותי הפקה לרשות השידור, ואחרים הצטרפו לחברות שהוקמו קודם לכן. למעשה הוקמו 27 תאגידים, מהם: 19 חברות של משיב אחד; 4 חברות של 2 או 3 משיבים; 3 חברות של בין 14 ל- 16 משיבים וחברה אחת של 22 משיבים. החברות והשותפויות התארגנו בגוף שנקרא "עובדי טלוויזיה וקולנוע מאוחדים" (להלן - עטק"ם).

רשות השידור חתמה על הסכמים עם התאגידים השונים שהוקמו. ההסכמים שהוגשו לבית-הדין היו אחידים וכללו הסכמות שהושגו בזיכרון הדברים שנחתם בין רשות השידור לבין עטק"ם, וכן את התעריף שנקבע בין עטק"ם לבין רשות השידור.

בהמשך, במהלך המשא ומתן שנוהל על קביעת תנאי התשלום של רשות השידור לתאגידים, ביקשו נציגי התובעים להכיר בתובעים כעובדי רשות השידור. לאחר מכן נחתם בין הצדדים זיכרון דברים ובהמשך נחתמו הסכמים בין רשות השידור לבין התאגידים.

ג.בפסק הדין אסולין בארצי נקבעו עובדות הרלבנטיות אף לענייננו: נפסק כי היקף עבודת התובעים היה כהיקף עבודתם של עובדי רשות השידור במשרה מלאה, היינו – בין 4 ל- 6 ימים בשבוע ובין 8 ל- 12 שעות ליממה, לרבות, שעות נוספות וכוננויות, ורובם התפרנסו אך ורק מעבודתם עבור רשות השידור. התשלום למשיבים נעשה דרך התאגידים שייסדו. מלוא הכספים שהועברו לתאגידים על-ידי רשות השידור הגיעו למשיבים, בניכוי תשלומי חובה לשלטונות המס והוצאות כגון תשלום למנהל חשבונות ולרואה חשבון (שם, בע' 712).

בית דין הארצי קבע עוד כי קיימים סממנים המעידים כי חלק מהמשיבים הפכו את החברות שלהם לחברות אותנטיות למתן שירותים. ישנן ראיות כי חלק מהמשיבים עבדו במקומות אחרים ולא רק ברשות השידור.

ד.בשנת 1992 הגישו התובעים לבית דין זה תביעה למתן פסק-דין הצהרתי. התביעה הוגשה, לאחר שבמהלך שנת 1992 החלה רשות השידור לצמצם באופן משמעותי את מספר המשמרות של התובעים. צמצום זה היה הגורם העיקרי להגשת התביעה. בית הדין התבקש להצהיר כי:

1.בין כל אחד מהמשיבים לבין רשות השידור מתקיימים יחסי עובד-מעביד;

2.ההסכמים הקיבוציים החלים על עובדי רשות השידור חלים גם על המשיבים;

3.על רשות השידור לנהוג במשיבים ובעובדי רשות השידור העוסקים בתחומי העיסוק המקבילים בשוויון מלא;

4.הפסקת עבודה של אחד מהמשיבים תזכה אותו בתשלום פיצויי פיטורים.

5.היקף המשרה שבה הועסקו המשיבים ימשיך בשנים הבאות.

ה.רשות השידור ביקשה למחוק על הסף את תביעות המשיבים. טענתה היתה, כי אין להעניק למשיבים סעד הצהרתי, כאשר ניתן לעתור לסעד ממשי, וכי על המשיבים לכמת את תביעתם, שכן אם ייקבע כי הם עובדי רשות השידור, יתכן שיהיה מקום לתבוע מהם השבה של סכומי כסף שקיבלו ביתר. ביום 14.3.1994 נדחתה הבקשה, ונפסק כי:

"כדבר של יום יום נתקל בית הדין לעבודה בתביעות כספיות, כאשר טענת ההגנה היא, אי קיום יחסי עובד-מעביד, על כל המשתמע מכך, היינו, הן טענה דיונית של חוסר סמכות לבית הדין לעבודה, והן טענות מהותיות של מחסום בפני תביעות לזכויות הנובעות מקיומם של יחסי עובד-מעביד ומחוקי המגן החלים על מי שהם עובדים. הטענה נבדקת אנצידנטלית לתביעות העיקריות. במקרים אלו אכן נפסק לא אחת, כי אין לפצל את הדיון וכי על תובע לכמת את תביעתו. שונה הדבר בענייננו. כאן, לב ליבה של התביעה הוא קביעת הסטטוס של המשיבים. המשמעות לגביהם היא ארוכת טווח. אין זו תביעה לזכויות ספציפיות, אלא זוהי בקשה להכרה בסטטוס... לשם כך יש לשמוע ראיות... לכשיקבע הסטטוס של המשיבים, ובאם יקבע שהם אכן עובדי הרשות המבקשת [רשות השידור], הרי שחזקה על המבקשת, שהיא תדע לממש את זכויותיהם כעובדים. והיה אם תהיינה למשיבים תביעות ספציפיות לאחר מכן, הם יוכלו להגיש תביעות נפרדות. במקרה דנן, לא השאלה אם מתקיימים יחסי עובד-מעביד אם לאו, היא אנצידנטלית לתביעות הכספיות, אלא התביעות הכספיות הן אנצידנטליות לשאלת הסטטוס של המשיבים...

זאת ועוד. המשיבים לא תובעים בהכרח רק זכויות שכבר התגבשו. הם מבקשים הכרה במעמדם על מנת שיינתנו להם זכויות בעתיד, זכויות לפי חוקי המגן... אחד המקרים הטיפוסיים למתן סעד הצהרתי הוא, כאשר בעל דין יוכיח לבית המשפט כי הוא זקוק להצהרה כדי למנוע מראש הפרה של זכות שיש בידו...