פסק דין
עניינה של העתירה בהחלטת ועדת ההשגה לזרים מיום 24.11.13 לדחות את השגתה של העותרת על החלטת המשיב לדחות על הסף את בקשתה לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים.
ביום 24.12.13 ניתן על ידי צו ארעי האוסר על הרחקת העותרת מן הארץ עד להחלטה אחרת. ביום 27.1.14 פנה ב"כ המשיב בבקשה לסילוק העתירה על הסף ולביטול הצו הארעי שניתן על ידי במעמד צד אחד.
ביום 5.2.14 קיימתי דיון בבקשה לסילוק על הסף וכפי שנראה להלן מסקנתי היא כי דינה להתקבל.
העובדות הצריכות לעניין
1. העותרת היא נתינת אתיופיה, ילידת 1957. היא נכנסה לישראל בשנת 1994 באשרת תייר (ב/2) שתוקפה שלושה חודשים. מאז לא יצאה מישראל, והיא שוהה כאן שלא כדין. כל שנותיה בישראל היא שוהה במנזר בכנסיה האתיופית בירושלים, ועוסקת בפעילות חינוכית במסגרת הכנסייה. העותרת לא הקימה משפחה ואין לה קרובי משפחה בישראל.
2. ביום 26.9.11 עוכבה העותרת על ידי פקחי יחידת עוז, בסמוך לשער יפו. לפקחי היחידה שעיכבו אותה אמרה כי היא רוצה לחזור למדינתה "כמה שיותר דחוף" (נספח 1 לבקשת המשיב לסילוק העתירה על הסף). מאוחר יותר נערך לה שימוע בשפה האמהרית. במהלכו אמרה כי היא יודעת שהיא שוהה בישראל שלא כחוק, אולם נשארה בישראל מאהבת הארץ, והתכוונה להישאר כאן כל ימי חייה. עוד אמרה בשימוע כי היא סובלת מאנמיה ונוטלת ברזל לשם טיפול בבעיה זו. לאחר השימוע הושמה העותרת במשמורת וניתן נגדה צו הרחקה מישראל (נספח 1 לעיל).
3. ביום 9.10.11 התקיים דיון בעניינה של העותרת בבית הדין לביקורת משמורת. העותרת הייתה מיוצגת על ידי עו"ד ורשה, שהוא גם בא כוחה בעתירה שלפניי. עו"ד ורשה ביקש כי היא תשוחרר בתנאים מגבילים לשם התארגנות ליציאה מישראל בכוחות עצמה. הוא הצהיר בשמה כי היא מוכנה לצאת מישראל, וכי יש לה מכרים היודעים שהיא דיברה על עזיבה עוד לפני המעצר. עוד הוסיף עו"ד ורשה ואמר כי יש אינדיקציה נוספת לכך שהעותרת תעזוב במועד שנקבע לכך, "בכך שהיא סרבה להתחיל בהליכים להסדרת מעמדה מטעמים הומניטאריים ובחרה לצאת מרצונה". בית הדין רשם מפי העותרת עצמה דברים אלה: "אם אשוחרר אני אפרד מתלמידי, אאסוף את חפצי ואצא מישראל".
נוכח דברים אלה השתכנע בית הדין כי העותרת תצא את ישראל מרצונה, והורה על שחרורה בתנאים שונים. ההחלטה ניתנה ביום הדיון (9.10.11), ובמסגרתה קבע בית הדין כי על העותרת לעזוב את ישראל בתוך 14 יום.
4. העותרת לא עזבה את ישראל. תחת זאת פנתה לבית הדין ביום 24.10.11, באמצעות בא כוחה, וביקשה את הארכת שחרורה בערובה על מנת שתוכל להסדיר את מעמדה בישראל מטעמים הומניטאריים. בד בבד, ביום 27.10.11 פנתה העותרת למשיב בבקשה לקביעת תור לשם הסדרת מעמדה כאמור.
5. ביום 31.10.11 דחה בית הדין את בקשת העותרת להארכת שהייתה בישראל לאחר שחרורה ממשמורת. בהחלטתו (נספח 6 לבקשה לסילוק על הסף) קבע בית הדין כי "הבקשה נגועה בחוסר תום לב מובהק ואף מעלה חשש כי בדיון שבסיומו נעתר ביה"ד לבקשת ב"כ המבקשת להורות על שחרורה הוטעה על ידו. ... אלמלא הצהרת המבקשת ובא כוחה כי מנוי וגמור עימה לעזוב את ישראל בהקדם לא היה נעתר ביה"ד לבקשה לשחררה. כעת מששוחררה המבקשת 'נפקחו עיניה' ופתאום לא אצה לה הדרך לעזוב את ישראל וזאת בלא שחל שינוי כלשהו בנסיבותיה של המבקשת. מדובר בבקשה צינית אשר דינה להידחות על הסף. על המבקשת לעזוב את ישראל במועד שנקבע בהחלטת השחרור".
בקשת ב"כ העותרת לדיון נוסף נדחתה על ידי בית הדין ביום 1.11.11.
6. על החלטת בית הדין הגישה העותרת עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים מחוז מרכז (עת"מ 19967-11-11). ביום 10.11.11 ניתן במסגרתה צו ביניים האוסר על הרחקת העותרת מן הארץ. ביום 3.1.12 הודיע ב"כ המשיב לב"כ העותרת כי מבלי לפגוע בטענות המשיב יאפשר הוא לעותרת להגיש בקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים, וכי לשם כך אף נקבע לה תור ליום 8.1.12. עם זאת הוסיף המשיב וכתב כי "למען הסר כל ספק יודגש, כי לאחר שתוגש הבקשה, המשיב שומר על זכותו לפעול בהתאם לנהליו לרבות לעניין דחיית הבקשה על הסף לאחר שתיבחן ובהתאם לנסיבות" (נספח ז' לעתירה).
יצוין כי ביום 10.1.12 התקיים דיון בבית המשפט במסגרת העתירה המנהלית הנ"ל שהגישה העותרת, והוסכם בו כי עד למתן החלטה בבקשה למעמד תקבל העותרת רישיון שהייה זמני לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952.
7. ביום 8.1.12 הגישה העותרת בקשה לקבל מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים, ובעקבותיה נערך לה ראיון.
בבקשה (נספח 9 לבקשת המשיב לסילוק על הסף) נטען כי אין לעותרת משפחה באתיופיה שכן קרוביה החיים היגרו לארה"ב. אחיה שנפטר קבור בישראל, ולה עצמה אין משפחה. במהלך כל שנותיה בישראל הקדישה עצמה לפעילות חינוכית במסגרת הכנסייה, והיא מלמדת ומטפלת בילדים הלומדים במסגרתה. ראש המנזר, יו"ר עמותת הקהילה האתיופית בארץ, בעלי תפקידים בכנסייה והורי הילדים מלאי הערכה לפעילותה. עוד נטען בבקשה כי נבהלה מאוד מעצם מעצרה, כי בשל מצבה הבריאותי סבלה בעת המעצר וכי על אף שבא כוחה הסביר לה בעת ביקורו אותה כי תוכל בנסיבותיה לבקש מעמד מטעמים הומניטאריים, נמנעה מכך בשל הלחץ הנפשי בו הייתה נתונה אותה עת. לפיכך הודיעה לבא כוחה כי אינה מוכנה לשהות במעצר ולו יום אחד נוסף, ולפיכך תצא מישראל. בשל כך פנה בא כוחה לבית הדין וביקש את שחרורה בערבות לשם התארגנות מכובדת ויציאה מישראל מרצון. אלא שלאחר שחרורה פנו אליה רבים ממכריה, ולאחר התלבטות החליטה לבקש מעמד מטעמים הומניטאריים.
לגופו של עניין טען בא כוחה בבקשה כי לאור חלוף הזמן מעת שנכנסה העותרת לישראל והשתקעותה בה, ניתוק זיקתה למולדתה והעובדה כי אין לה איש שם, נכון יהיה להיעתר לבקשתה. בהקשר זה הוסיף והדגיש כי מעשיה הטובים במסגרת הכנסייה תומכים באינטרס הציבורי שבהותרתה בישראל, כי העותרת לא נכנסה לישראל כמהגרת עבודה וכי רק מתוך אהבתה לארץ הקודש נותרה בה, מבלי שביקשה דבר מן המדינה.
8. בראיון שנערך לה (נספח 10 לבקשת המשיב לסילוק על הסף) נשאלה העותרת מדוע אינה מצטרפת לבני משפחתה החיים בארה"ב והשיבה כי אינה מעוניינת בכך. עוד הוסיפה כי לאחר ששוחררה וקיבלה תעודת מעבר על מנת לשוב לאתיופיה החליטה שלא לחזור לשם משום שאין לה משפחה באתיופיה ומשום שהייתה רבת השנים בישראל.
9. ביום 18.1.12 החליטה ראש דסק מרכז במטה המשיב לדחות את בקשתה של העותרת על הסף, שכן לא מצאה הצדקה להעבירה לדיון בפני הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומינטאריים (נספח ט' לעתירה).
10. בעקבות ההחלטה, נמחקה העתירה הנ"ל בהסכמה (פסק הדין מיום 30.5.12, נספח י' לעתירה). בפסק הדין הורה בית המשפט כי העותרת לא תורחק מישראל עד לחלוף 30 יום למן היום בו תימסר לעותרת החלטה בהשגה שתוגש על ההחלטה לעיל. עוד הוחלט כי רישיון השהייה הזמני שניתן לה יוארך מעת לעת, לפי הצורך.