אנקונינה נ' קצב ואח'

פסק דין

התובע הינו בעלים של אופנוע תוצרת "סוזוקי" (להלן "האופנוע"). ב- 29.10.09 התובע נהג באופנוע בכביש מס' 3. בכביש הנ"ל ישנם שני נתיבים בכיוון נסיעתו של האופנוע, וכן נתיבים מקבילים לנסיעה בכיוון הנגדי. קיימת גדר נמוכה שמפרידה בין שני כיווני הנסיעה. הנתבעת 1 נסעה באותו היום ברכב מסוג טויוטה (להלן "רכב הנתבעת") באחד הנתיבים המאפשרים נסיעה בכיוון הנגדי לכיוון נסיעתו של התובע. בשלב מסויים, הנתבעת 1 פנתה שמאלה, ובכך חצתה את נתיב הנסיעה של התובע. כתוצאה מכך, אירעה התנגשות בין האופנוע שנסע ישר לבין רכב הנתבעת במהלך פנייתה שמאלה. האופנוע ניזוק עד אובדן מוחלט. מכאן התביעה בגין הנזק שנגרם לאופנוע. הנתבעת 2 היא המבטחת של רכב הנתבעת 1.

הנתבעת 1 הועמדה לדין בגין התאונה שאירעה בפני כבוד בית המשפט השלום לתעבורה במחוז מרכז והורשעה ב- 11.4.11 בביצוע עבירות של נהיגה רשלנית לפי סעיף 62 (2) ו- 38 (2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א – 1961, אי מתן זכות קדימה בפניה שמאלה לפי תקנה 64 (א)(2) לתקנות התעבורה התשכ"א – 1961, גרימת נזק לפי תקנה 21 (ב)(2) לתקנות התעבורה התשכ"א – 1961 וכן גרימת חבלה של ממש לפי סעיף 38 (3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א – 1961.

במקרה זה, יש להחיל את האמור בסעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א – 1971 לפיו הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע הוא בעל דין בהליך אזרחי. פסק הדין שניתן כנגד הנתבעת 1 איננו במחלוקת, ולית מאן דיפליג שמדובר בפסק דין סופי וחלוט. כתב האישום, הכרעת הדין וגזר הדין הוגשו לתיק בית המשפט. כמו כן, הנתבעים הגישו לתיק בית המשפט גם את תיק החקירה במשטרה שסומן נ/1.

הנתבעים לא חלקו על אחריותם לקרות התאונה אך טענו כי חל על התובע אשם תורם וזאת למרות העובדה שהנתבעת 1 הפרה את החובה למתן זכות קדימה לרכב הבא ממול בעת שביצעה פנייה שמאלה. לטענת הנתבעים לתובע אשם תורם בשל כך שבמהלך נסיעתו ישר לא וידא כי הדרך פנויה והתנגש ברכבה של הנתבעת 1.

בפסיקה נקבע כי נהג המגיע לצומת חייב לוודא שהדרך פנויה לנסיעתו ישר, וזאת גם אם ניתן לו אור ירוק ברמזור. על הנהג לשים לב לנעשה בצומת ובצדדיו ולוודא שהוא יכול לעבור בו ללא הפרעה וללא תקלה. (ע"א 553/73 שלמה אליהו נ' חנחן פ"ד כט (2) 341, 342 – 343, כאן חולקה האחריות 20% על הנהג שנסע ישר ו- % 80 על האחר שחצה את הצומת בעת ביצוע פנייה ללא מתן זכות קדימה; ע"א 586/84 מקלף נ' זילברברג פ"ד מג (1) 137, 141 – 145).

מעיון בדו"ח הבוחן אשר בתיק החקירה של המשטרה (נ/1) עולה כי ביום האירוע היה יום גשום והראות בכביש היתה טובה. כמו כן, בכיוון נסיעתו של האופנוע היו שני נתיבים. התובע נסע בנתיב הימני ביותר, כך שרכב הנתבעת 1 הספיק כבר לחצות את הנתיב שמשמאלו של התובע. ההתנגשות היתה בדלת האחורית של רכב הנתבעת (ראו התמונות של רכב הנתבעים שבתיק החקירה, נ/1). בעדותו במשטרה התובע טען שבמהלך נסיעתו "מישהו עשה לי קיר", וכי "לא זוכר אם ראיתי את הרכב לפני שנכנס לפניה". במילים אחרות, אמנם האשם רובץ בעיקרו לפתחה של הנתבעת 1, אך לא ניתן להתעלם מכך שחלה אחריות מסוימת גם על התובע.

לאור כל האמור לעיל הנני קובע כי האחריות לגרימת התאונה מתחלקת כך ש- % 80 מהאחריות רובצת לפתחה של הנתבעת ולתובע אשם תורם בשיעור של % 20. יובהר כי גובה הנזק לא היה במחלוקת.

לפיכך, הנתבעים 1 ו- 2, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע באמצעות הנתבעת 2, את הסכומים שלהלן :

1.31,200 ₪ (שהינם % 80 מהנזק בסך של 39,000 ₪ על פי חוות דעת שמאי), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 16.11.09, שהוא מועד עריכת חוות דעת שמאי, ועד היום.

2.680 ₪ (שהינם % 80 משכר טרחת השמאי), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 16.11.09 שהוא מועד עריכת חוות דעת שמאי, ועד היום.

3. 5,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.

הסכומים הנ"ל ישאו הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור תוך 45 יום.

המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ח תמוז תשע"א, 20 יולי 2011, בהעדר הצדדים.