אנטיפין נ' עמיחי

החלטה

1.המבקשת עותרת להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (כב' הש' עוז ניר נאווי) מיום 14.2.14, אשר דחה את תביעת הרשלנות המקצועית אשר הגישה כנגד המשיב, ששימש כבא כוחה בהליכים משפטיים מסוימים שניהלה.

2.לטענת המבקשת, או יותר נכון לטענת בא כוחה אשר אינה מגובה בתצהיר, נשלח הערעור במועדו (ביום 12.3.14) לבית המשפט המחוזי בתל אביב ואולם מכיוון שהסמכות המקומית נתונה לבית המשפט המחוזי במחוז מרכז, הוחזר כתב הערעור ע"י מזכירות בית המשפט המחוזי בתל אביב למשרדו של ב"כ המבקשת ביום 1.4.14.

לטענת ב"כ המבקשת, בו ביום נשלח כתב הערעור בדואר לבית המשפט המחוזי במחוז המרכז (החותמת שעל גבי כתב הערעור הינה מיום 3.4.14) ובצידו בקשת האורכה הנזכרת ברישא.

3.המבקשת טוענת כי סיכויי ערעורה טובים לפיכך אין זה ראוי כי בשל טעות שבפרוצדורה לא ינתן לה יומה בבית המשפט.

4.המשיב מתנגד למבוקש.

המשיב טוען כי כלל לא ידע על עצם הגשת הערעור וכי נודע לו על כך אך ורק מהחלטת בית המשפט למתן תגובה על בקשת האורכה להגשת הערעור, לטענתו יש בדבר להראות על זלזולה של המבקשת בהליך ובדין וכן על כך שהסתמך על כך שיש בידיו פסק דין חלוט שחלף המועד לערעור עליו.

כך גם טוען המשיב, הבקשה להארכת מועד לא גובתה בתצהיר וכללה טיעון קצר וסתמי בן שורה וחצי.

יתר על כן, לטענת המשיב טעותו הנטענת של ב"כ המבקשת אין בה בכדי להוות טעם מיוחד להארכת מועד, שהרי טעות ורשלנות מצד ב"כ המערער אינם מהווים ע"פ הפסיקה עילה להארכת מועד להגשת הערעור.

דיון

5.המועד להגשת ערעור נקבע בתקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן – התקנות) והוא 45 מיום מתן ההחלטה, וככל שלא ניתנה לפני הצדדים - מיום המצאתה למערער.

ע"פ טענת המבקשת בכתב ערעורה, פסק הדין הועבר לידיעתה ביום 14.2.14 שהינו יום ו'. המועד להגשת ערעור הינו , איפוא, 1.4.14. המבקשת או בא כוחה יכולים היו, איפוא, להגיע למזכירות בית המשפט ולהגיש את כתב הערעור בו ביום ובמועד. חרף זאת העדיף ב"כ המבקשת לשלוח את הערעור בדואר.

6.זאת ועוד, לטענת המשיב, לו היה ב"כ המבקשת עוקב אחר משלוח הדואר של ערעורו לבית המשפט המחוזי בתל אביב היה למד כי כבר ביום 25.3.14 נשלח הערעור בחזרה למשרדו, כך שהייתה לו די שהות להגיש מחדש הערעור לבית המשפט המוסמך במחוז המרכז.

7.ע"פ תקנה 528 לתקנות ניתן להאריך מועדים שנקבעו בחיקוק אך ורק מטעמים מיוחדים שירשמו, והעובדה שמדובר באיחור של יום אחד בלבד אין בה להפחית מהדרישה למתן טעמים מיוחדים לאיחור (בש"א 738/98 נתנזון נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון (1998) .

8.הדרישה לטעמים מיוחדים באה לאזן בין השיקולים השונים בעניין זה-

"מחד גיסא, הכלל הינו כי על בעל דין לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת על עקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים; הציפייה של הצד שכנגד שלא להיות מוטרד לאורך זמן רב בנוגע לפסק-דין בו זכה; האינטרס של בעלי הדין ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות, היעילות והוודאות המשפטית; וכן השאיפה להימנע מקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור או בבקשת רשות ערעור שהוגשו באיחור. מאידך גיסא, קיימות נסיבות חריגות בהן מוצדק לאפשר את הגשת ההליך באיחור, באופן המונע תוצאה שרירותית ונוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין" (בש"א 5636/06 נשר נ' גפן, עמ' 2 (23.8.06) וכן ראה - ע"א (באר-שבע) 3703-09-13 - עזבון המנוח חיים כהן ואח' נ' רנה איבגי ואח' . תק-מח 2013(4), 20190).

משכך, הובהר בפסיקה כי בית המשפט לא ירבה להיענות לבקשות להארכת מועד שכן אם ינהג כן, יווצר מצב בו הוא משנה בפועל את המועדים שנקבעו בחוק (בש"א 2399/11 זנגריה נ' זנגריה, עמ' 3 (פורסם בנבו) (30.3.11)). בבוא בית המשפט לבחון האם מתקיימים במקרה מסוים טעמים מיוחדים, אשר יש בהם כדי להצדיק את הארכת המועד, יבחן בית המשפט, בין השאר, את הסיבה לעיכוב בהגשת ההליך, את משך האיחור, קיומו של "הליך תלוי ועומד", מהות ההליך, הסתמכות בעל הדין שכנגד וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי לגביו מתבקשת הארכת מועד.

9.בבש"ם 6229/11 דון-יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה (10.1.2012) (להלן- עניין דון יחיא), הובהר כי בקשה להארכת מועד נבחנת בשני שלבים. הראשון, קיומו של טעם מיוחד, המצדיק את קבלתה, ואם קיים טעם שכזה, בשלב השני, נבחנים שיקולים לדחיית הבקשה חרף קיומו של טעם מיוחד (כגון - הסתמכות הצדדים, אורך האיחור, סיכויי הצלחת ההליך ועוד).

10.ההלכה הפסוקה הכירה בכך שבנסיבות מסוימות, טעות שבדין עשויה להקים טעם מיוחד לאי הגשת הליך במועד שנקבע לו בדין, ובלבד שמדובר ב"טעות בלתי נמנעת באורח סביר" (בש"א 482/08 פיכמן נ' כונס הנכסים הרשמי, עמ' 3 (פורסם בנבו) (28.1.08) ; ע"א 6842/00 ידידיה נ' סול קסט פ"ד נ"ה (2) 904). כך בספרו של השופט גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה עשירית, התייחס המחבר, בעמוד 770 ואילך, לטעמים המיוחדים המצדיקים הארכת מועד הקבוע בחיקוק, וציין באומרו: